איזה מין הסדר? יובל אבני

אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, ג', ג').

הלכה זו של הרמב"ם היא בבחינת טיפה בים הספרות התורנית המצביעה על חשיבות לימוד התורה בחיי העם היהודי. שום מצווה אינה עולה בחשיבותה ובמהותה על מצווה זו. ממנה הכל נובע ונמשך לתחומי חיינו התורניים והא-תורניים. ברוך ה' זכינו בדורנו לתפוצת ישיבות, מכינות ומדרשות רחבה שכמוה לא שזפתה עין בישראל. כל אחד החפץ בלימוד תורה יכול ללומדה במקום שלבו חפץ. לימוד התורה איננו רק ללמוד על מנת לדעת ולקיים. לימוד תורה משפיע על הלך רוחו של האדם, מעשיו, מחשבותיו והתנהגותו בגם בתחומים שאינם נוגעים ישירות להלכות הארבעה הטורים. אין אני מדבר על חיבור נפשי להשי"ת, אלא אך ורק על השפעת לימוד התורה על נפש האדם וכן השפעתו על יחסיו שבין אדם לחבירו. מצד אחד ייחודנו כעם הוא לימוד התורה שאילולי הוא היינו נדמים לעם ככל העמים. הרי ייחודנו הלאומי והדתי מתבטא בלימוד וקיום התורה. מאידך גיסא, מופיע בגמרא המעשה הבא המלמד אותנו פרק חשוב ביחס שבין המעשה ובין התלמוד: נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. (קידושין מ:)

 

אין אנו יכולים ואין לנו עניין לשבת בבית המדרש כל חיינו וללמוד תורה. אמנם לימוד התורה הוא מהותנו הפרטית והכללית של האומה, אולם אם היה נדמה לנו שחז"ל זלזלו בתחומי חיי העולם הזה הרינו טועים טעות איומה. אם כן, כיצד עלינו לגשר בין שני הקצוות הללו? כבכל שאלה מעין זו ישנם מספר דגמים של תשובות: קיצוניות אחת, קיצוניות שנייה וסוגים שונים סביב הדרך האמצעית המובדלים בניואנסים מהותיים המנסים למצוא את האיזון המדוייק בין שני הרכיבים. ראייה בוגרת של המציאות מראה לנו כי לא תמיד החיים והעולם מתחשבים ברצונותינו. האדם אמנם שואף להגשים תמיד את רצונו ושאיפותיו, אך לעתים יש ועליו להתמודד עם התנגשויות חיצוניות כאלה ואחרות ולתת להן מענה ראוי, הגם כי יהיה כרוך בוויותורים. ההיפך הוא הנכון. אנו צריכים לשלב בין רצונותינו ובין הערכים והצרכים החיצוניים הסובבים אותנו מאילוצים כאלה ואחרים. קביעה זו נשמעת פשוטה למדי לאור העובדה שישנם צרכי העולם אשר אנו לא יכולים להתעלם מהם, החל בצרכים הפשוטים של אוכל ושינה וכלה בפרנסה ושמירה על המדינה.

 

בעקבות הקונפליקט הזה ככלל, ובשל אילוצים פרטניים נוספים הוקם המפעל הגדול ביותר של הציונות הדתית הלא הוא ישיבות ההסדר. רבים שיבחוהו והיללוהו, רבים ראו בו את השילוב הנכון והמדוייק של "ספרא וסייפא". דרך כלל, בני הישיבות, אוהבי ישראל ממלכתיים, הם חיילים טובים וממושמעים שהצבא אוהב ומעריך את שירותם, מחד גיסא, ושומרי תורה ומצוות, למדנים ואנשי הלכה מאידך. ברם, בהגיענו לבחון את פרק השירות הצבאי, אנו מגלים כי די לו לתלמיד ישיבת ההסדר הממוצעת בשירות של שנה וארבעה חודשים. עובדה זו נראית תמוהה לאור האמונה במשולש הממלכתי, שהוא נר לרגלינו ונס הציבור הדתי-לאומי: עם ישראל בארץ ישראל על-פי תורת ישראל. וכי כיצד תבוא צלע זו של תורת ישראל על גבי צלע זו עם ישראל? כציבור ציוני-דתי, אנו שואפים להימנות על מגשימי חזון הציונות בארץ ישראל בתקומתה. שאיפה זו בוודאי מחייבת אותנו, כשם שהיא זכות עבורנו, אם לא יותר מכך חובה אשר מטילה עלינו את האחריות לשאת בעול הגנת המדינה והשמירה על תושביה. יחד עם זאת, ובהתחשב ביתרונות להם זכינו ולחובות אותם קיבלנו עלינו, אין אנו יכולים לבחור באופן יחידאי ונבדל את משך השירות או את אופיו, אלא עלינו לקבל, ככל העם, את קביעת הממשלה בבחינת "דינא דמלכותא דינא".

 

הלוואי והייתה לי את ההבנה הפשוטה איך יכול בחור ישיבת הסדר לקום ולעזוב את הצבא אחרי שירות של שנה וארבעה חודשים ולהפקיר את חבריו לפלוגה להמשך שירות ארוך ומייגע. שירות שבו מן הסתם אף יסכנו את חייהם כדי להגן על בתי התושבים, והוא בתוכם גם כדי לשמור על ביתו. בוגר ההסדר, בינתיים יספיק לשוב לביתו, למקומו בישיבה, לשולחן הלימודים, יפתח גמרא, ילמד הלכה, מחשבה ואמונה. אם צריך יחזור הביתה כדי לנוח. ואילו חבריו, שם, בחוץ, בקור או בחום, ביום או בלילה,יעבדו קשה גם למענו.

 

שומה על כל אחד מבני הציונות הדתית בבואו לבחור את דרכו בעולם התורה להתייחס לדברים הנאמרים למעלה.

 

* יובל אבני, שבט עמיצור, לומד בישיבת מעלה גלבוע

(פורסם ב"רמותעלון" 37, פרשת תרומה התשס"ט)