שולי רנד מחפש את אלוהים

מדינת היהודים נחשבת למדינה חילונית. האמנם? היצירה העברית החדשה הוכיחה שהעולם לא נחלק למאמינים ולא מאמינים והולידה בריה חדשה – "מבקשי אלוהים" שמניעים ומפרים את התרבות הישראלית. קחו לדוגמא את שולי רנד

שרגא בר און פורסם: 02.04.09, 21:44 . http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3696583,00.html

"אל תשמע בני אל מוסר אב / ולתורת אם אל אוזן תט / הקשיבה איש לשיר הבן / לשיר הבן ולשיר הנין / ודרוס לך שביל / וסורה מן הדרך / הלך בה האב" (דוד שמעוני)

תרבות עברית – מסורת או מהפכה?

למרות החיבור העמוק בין דת ומדינה בישראל. מדינת היהודים נחשבת לאחת המדינות החילוניות ביותר בעולם מבחינה תרבותית. מדינה שמקימיה הפנו עורף לאלוהים ושהממסד האומנותי והתרבותי שלה חסם ביטויים אומנותיים רוחניים. למעשה, בתהליך הווצרותה של התרבות העברית התנהלה כל העת מלחמת תרבות, בין יוצרים שביקשו להציג אותה כמהפכה אנטי-מסורתית (ממנדלי מוכר ספרים, ברנר, ועד א"ב יהושע) לבין יוצרים שהדגישו את הממד הרוחני וההמשכי (ממאפו, עגנון ועד הרב סבתו) ובתווך – שורה ארוכה של יוצרים שהביעו עמדות אמביוולנטיות ולעיתים אף סותרות על המסורת ועל גיבורה המרכזי – אלוהים.

 

חלק ניכר מן "המרד המלומד", שנוסח על ידי כותבים שגדלו בחינוך מסורתי או שרכשו ידע מסורתי רב באמצעים אוטו-דידקטיים נעשה בכליה של המסורת עצמה. דוגמה לכך הוא שירו של דוד שמעוני שהובא לעיל, שמנסח את המרד החילוני באמצעות פרפראזה על נוסח תפילת ההשכמה בבוקר. יצירה זו הוסיפה רובד יהודי חדש שהווה את המשכה של המסורת באמצעות סתירתה. משנות השמונים נראה היה שתהליך החילון ומגמות אומנותיות שונות הובילו לדלדולה של הרוח ולנטישת המסורת ככבשנה של היצירה העברית. אולם, בשנים האחרונות חוזר אלוהים לקדמת הבמה. יותר ויותר אזרחים ויוצרים, חילוניים ודתיים מימין ומשמאל חוזרים אל המקורות, חוזרים לדבר עם אלוהים ולהגדיר מחדש את עולמם הרוחני והאומנותי.

 

אמונה בסימן שאלה
אם ניתן ללמוד משהו מהיצירה העברית החדשה – זה שהעולם לא נחלק למאמינים ולא מאמינים. האמונה עצמה היא תופעה מאוד מגוונת. ישנם גיבורי אמונה, ישנם מאמינים תמימים, ישנם ספקנים וישנו סוג נוסף של מאמינים – סוג של מאמינים שחוצה את הזהויות השגורות של דתי או לא דתי, של גבר או אשה, של חבר בזרם זה או אחר. הסוג הזה של המאמינים יוצר את היצירה הדתית המשמעותית ביותר – כיוון שהוא טעון במתח המתפרץ בהבעה האומנותית. מאמינים אלו אני מבקש לכנות – "מבקשי אלוהים". אלו יוצרים אשר חשים את קיומו של אלוהים אך אינם מוצאים ראיות חיצוניות לקיומו. מצב האמונה שלהם הוא מצב של מתח, הוא אמונה של סימן שאלה ולא של סימן קריאה, מצב האמונה שלהם הוא מצב שבדרך ולא של הגעה למקום חפץ. זהו מצב של ספק קיומי המוביל לחיפוש מתמיד ולא לוודאות אמונית.

 

אייכה? / שולי רנד

ריבונו של עולם אם נדבר גלויות

לפעמים אין לי כח בעולמך להיות

אנא מפנך אסתתר?

מה אטען מה אצטדק מה אדבר?

 

חנון ורחום הן לפניך גלוי

כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי

נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת

השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת

 

קולות מהעבר לוחשים לי לעצור

אבל אני מוסיף בחושך לחתור

ושואל ומבקש,

אייכה?

 

ביטוי נפלא למצב האמונה של "מבקשי אלוהים"

 

נתן שולי רנד באלבומו האחרון "נקודה טובה". באלבום מתגלה חזרתו בתשובה של שולי רנד כהמשך של מסעו הרוחני ולא כסופו של המסע. בשורה של שירים לאורך האלבום רנד מבטא לבטי אמונה יומיומיים. הוא הופך את הקריאה התנכ"ית של אלוהים לאדם ומפנה את השאלה: "אייכה?" לאלוהים עצמו. הוא פונה אל אלוהיו הנעלם ומבקש ממנו להופיע. הוא נע במעגלי החיפוש, מבקש להפוך לאדם טוב יותר וראוי יותר למפגש עם האלוהי, מבקש מהאלוהים להפוך נדיב יותר, להתגלות ולפרוש את סוכת שלומו עליו.

 

להצלחת האלבום סיבות טובות רבות. אחת מהם היא, לדעתי, הניסוח הקולע של חוויית "מבקש אלוהים" – חווייה שחוזרת וחודרת ללב התרבות הישראלית ומניעה מחדש יצירה מקורית הנשענת על המסורת היהודית.

 

שרגא בר און הוא עמית במכון שלום הרטמן בירושלים ויו"ר תנועת "נאמני תורה ועבודה" לשעבר. את הרצאתו המלאה על "מבקשי אלוהים בתרבות הישראלית" ישא בשבת עיון של תנועת נאמני תורה ועבודה.