וכל המרבה הרי זה מסובך. היחס למדינת ישראל.

 

 

 

הגיע הזמן לשנות את היחס של הציונות הדתית למדינה. המדינה היא לא ראשית לדבר אחר אלא מסגרת שהיא תכלית לעצמה, התקווה איננה למה שיבוא בעקבותיה אלא לקיומה של מסגרת זו ללא הגבלת זמן. משה מאיר משנה גישה
משה מאיר | 22/4/2009 11:51    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/881/575.html

הגיע הזמן לשנות את היחס של הציונות הדתית למדינה. מה היה היחס הזה? כל הקהילה הציונית שמחה בהקמת המדינה, יצאה לרחובות ורקדה עוד ועוד. אך הקהילה הציונית הדתית הפליגה אל מעבר לשמחה האנושית ההיסטורית הזאת והעניקה לה משמעויות נוספות של קדושה ושל גאולה. לכאורה – מה רע? כל המוסיף תבוא עליו ברכה, וככל שתגבר השמחה ויתעצם החג כך טוב יותר.

אלא שמי שיש בו חכמת זקנים יודע כי כל המוסיף גורע, הוא יכול היה לצפות כי מתן משמעות היתר עלול להוביל ברבות הימים לשבר ולקושי שהציוני שאיננו דתי לא יאלץ להתמודד אתו. הציפיות ומשמעויות היתר הן שהובילו – לדעתי – לכך שחלק מבני הקהילה הציונית דתית מתקשים היום לחגוג את יום העצמאות, והיחס שהוא מקפל בחובו ביחס למדינה – נסדק.

המתבונן בתפילה לשלום המדינה שהיא הביטוי שבשפה ליחס הציוני דתי למדינה, יבחין בשתי בעיות קרובות לזו. אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. המדינה היא רק ראשית הצמיחה, כלומר – מראש מובהר כי איננה תכלית לעצמה. רק מה שיבוא בעקבותיה מעניין את המתפלל, והיא רק אמצעי למטרה – שלב ביניים זמני. היחס הזה מזמין הפניית עורף לאחר פרק זמן מסויים. אמצעי לא יכול להתמיד, ובשלב מסויים השואל שואל: ומה הלאה? ואם אין הלאה, הרי השלב מיותר, חסר משמעות וערך. אין זה רק משחק מילים, המילים הללו מעצבות ומבטאות את המציאות שבתודעה.

הגן עליה באברת חסדך, ופרוש עליה סוכת שלומך, ושלח אורך ואמתך לראשיה שריה ויועציה. מילים אלה יוצרות האנשה. המדינה היא אישיות שיש לה ראשים שרים ויועצים – יועצים למדינה לא יועצים לראש הממשלה ולשרים. על האישיות הזאת נקרא אלוהים לפרוש את סוכת שלומו, כמו שרות קראה לבועז: ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה [רות ג']. מהמדינה כאישיות מצפים ליחס, היא יכולה לאהוב והיא יכולה גם לבגוד. אפשר לאהוב אותה ואפשר גם לשנוא אותה. אם יחליטו ראשיה שריה ויועציה החלטה שאינה עולה בקנה אחד בתודעתו של המתפלל עם אורו ואמיתו של אלוהים, הרי שכל שלא הם עשו זאת אלא היא – והיחס אליה יתהפך.

ומהי האלטרנטיבה? היחס החדש והראוי הוא יחס פרוזאי, אפור יותר, אך – לדעתי – עמוק יותר. המדינה איננה אישיות אלא מנגנון. היא מערכת של סדר, של מוסדות, של רשויות הממתנות זו את זו, היא סדרת משרדים [בירוקרטיה מלשון 'בירו' – משרד]. האפור האפור הזה שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא ולקטר עליו, הוא לשד החיים של הקיום האנושי. מי שאוצר בזיכרונו המשפחתי או הלאומי את הפליטים היהודים חסרי התעודה המתאימה, את מי שלא היה משרד שנתן להם את האישור הנכון שיכול היה להציל את חייהם – לא יבוז לבירוקרטיה ויראה בה את מהותה של המדינה.

המדינה כמנגנון היא מסגרת הכרחית לקיומו של עם בן חורין. היא לא ראשית לדבר אחר, אלא מסגרת שהיא תכלית לעצמה. התקווה איננה למה שיבוא בעקבותיה, אלא לקיומה הפרוזאי ההכרחי של המסגרת הזאת ללא הגבלת זמן. על כך יצאו הורינו לרחובות עם הקמתה של המדינה, וכך ראוי להתייחס לה בהווה ובעתיד. על התוכן של המסגרת הזאת נמשיך להיאבק בכלי הדמוקרטיה ובכלי החינוך והיצירה, כשכל אחד מהשותפים לה מנסה ליצוק בה את המיטב שבעולמו. יחס פרוזאי למדינה, הוא היחס המתאים הן לציוני הדתי והן לציוני החילוני. הוא פחות אבל הוא כל כך הרבה יותר.

ד"ר משה מאיר הוא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחבר מערכת כתב העת "דעות". ערב עיון של נאמני תורה ועבודה בנושא "השינוי ביחסה של הציונות הדתית למדינה" יתקיים ב 5/5 במודיעין.