היהודי שומר המצוות בן זמננו המגדיר  עצמו אורתודוכס מודרני שרוי במבוכה, ומצוי בתהליך של חיפוש דרך. הרבה פנים לו לתהליך זה, והבולט שבהם הוא ריבוי הפנים עצמו, כלומר: הרב – גוניות של הקיום הדתי שאנו עדים לפריחתה בעת האחרונה, והתגובות כלפיה. אילו דרכו של האורתודוכס המודרני היתה ברורה וסלולה, ומערכות אמונתו ואורחות חייו היו מגובשות כל צרכן, הוא היה  מן הסתם שלם עם דרכו, ולא היה נזקק חדשות לבקרים לבנות במות כדי להעלות עליהם את עולות התחבטויותיו, ולא היה נדרש לתאר, להגיב ולנתח  תחת כל עלון רענן את התופעות והתת –  התופעות הסוציו- רליגיוזיות שמתרחשות בתוככי עולמו. ראשית מבוכתו של האורתודוכס הדתי המודרני – או בקיצור: האד"ם – נעוצה בקונפליקט הבלתי נמנע שבין המסורת שהיא מטבעה שמרנית ודוגלת באחדות ובין העולם המודרני הטבוע בחותמם של החידוש, השינוי והריבוי. הגל הסוער של המודרנה עבר על הציבור הדתי בעוצמה חזקה, הטיל פירוד בין אנשיו, וכשוך חמתו לרגע, מתברר שאנשיו רחקו קמעה זה מזה, עד שהם כבר אינם עומדים עוד באותה נקודה, חלקם בלעו יותר מדי מים ומקצתם אף טבעו.

אכן, המבוכה היא לחם חוקו של האד"ם מאז שהתקלל  בברכת בזעת אפיך תחיה בעולם של הסתר פנים, וימיה כימי קיומה של המודרנה. אולם היא פשטה ולבשה צורות, וכיום היא מתהדרת בצורה חדשה שניתן להגדיר אותה כבעיה של גיבוש זהות ושל בקשת דרך אידאולוגית מחודשת. האד"ם (שוב) מחפש משמעות. מעבר לדיונים הקונקרטיים בסוגיות אקטואליות שונות שהוא מרבה לקיים, מנסרת בחלל עולמו תהיה כללית על טיבה של דרכו ועל קווי היסוד של תפיסתו הדתית.

השקפת עולמה של האורתודוכסיה המודרנית מתעצבת הן כתגובה למודרנה והן מתוך הנגדה וביקורת לדפוסי תגובה אחרים. האורתודוכס המודרני מגבש את תודעתו העצמית גם בכך שהוא מעמיד את עצמו אל מול הד"ל (דתי ליברלי) מכאן, והת"ל (תורני לאומי) מכאן[i]. במאמר זה ננסה לאפיין את עולמו של האד"ם ולעמוד על טיבו של האתגר הדתי בפניו הוא ניצב, מתוך הנגדתו לתורני הלאומי, זאת באשר הדתי המודרני והתורני לאומי שניהם משתייכים לאותה קבוצה חברתית ודתית, בעוד הליברלי-קונסרבטיבי נמצא ב… אחר. לכן, לא במקרה דווקא הת"ל הוא שמגרה את האד"ם לבחון את דרכו ולבוא בדיונים ובפולמוסים. כדי להגדיר את פרשת הדרכים ממנה החלה להסתמן ההתפצלות, נעמוד תחילה בקצרה על טיבם של המשברים והאתגרים שפקדו את היהדות הדתית בכללותה מאז כניסתה של המודרנה לזירה.

איש האמונה הנודד

משבריה וגליה של המודרנה קוראים תגר על חוף המבטחים של הקיום הדתי בהציבם בפניו מכלול של ערכים, רעיונות ותכנים שלא עולים בקנה אחד עם ערכי דת ואורחותיה. עם התפתחותם של המדע והטכנולוגיה, עלתה קרנם של הרציונליזם, המחשבה הביקורתית והתודעה ההיסטורית, והלכו והתפתחו רעיונות הדמוקרטיה, זכויות האדם וחירותו וערך השוויון בין בני אדם. בד בבד פשטה אווירה ליברלית ומתירנית יותר המעמידה במרכז את האינדבידואל ושאיפתו למימוש עצמי, ולימים חל פיחות בערכם של האתוס הלאומי ומעמד הקהילה בחייו של היחיד. האוטונומיה האישית הועמדה אל מול הסמכות הדתית, האדם כריבון אל מול י-ה ריבון.

בניגוד ליהדות החרדית שראתה במודרנה  גורם עוין וקידשה מלחמה כנגדו, היהדות הדתית – מודרנית הסתגלה אל תופעות המודרנה. מאוחר יותר באו הוגי הדעות להציע תפיסות עולם המבקשות לטעת את המפגש של הדת עם המודרנה על מצע אידאולוגי מבוסס. מהן שראו את המפגש כפגישה של זרים זה לזה (מידור), אחרים כפגישת עבודה (שילוב), יש סברו שמדובר בפגישה של ידידים (תערובת), והיו אף שדימו לראות בעיני רוחם התפתחות של מפגש אהבה (תרכובת). גישות שונות אלו כבר זכו לאבחונים ולניתוחים שונים[ii], והן מלמדות על יכולתם של אנשי תורה והוגי דעות להתמודד עם הקונפליקט ולהציע לו פרשנויות פוריות ומעמיקות. ההגות הדתית יצאה נשכרת ומועשרת מן העימות שבין דת ומודרנה, אולם למרות זאת, רמת המחוייבות הדתית ניזוקה.

ויהי אחרי המודרנה

בעוד דפוסי החשיבה הללו הולכים ומתגבשים, החלה המודרנה לשנות פניה, ומה שבא בעקבותיה: הפוסט – מודרניזם, בא להציב איומים חדשים וגדולים אף יותר, וביקש לעקור את הכל.[iii] הסדק שיצרה המודרנה, הפך לשבר עם השתרשותם של הלכי הרוח הפוסט – מודרניים. רבים חללים הפילה המודרנה, אך עצומים כל הרוגיה של הפוסט-מודרנה. עד שעלה בידיו של הדתי המודרני לגבש נוסחאות גואלות שאיפשרו לשזור יחדיו את האמת של התורה עם האמיתות של המודרנה, באה הפוסט-מודרניות וערערה על האמיתות כולן.

הפוסט – מודרניזם מבטא אכזבה מן האתוס הראשי של המודרנה: התבונה. הוא אינו מתלהב עוד מן הקביעות אליהן הגיעה התבונה האנושית, ותחת זאת הוא מכיר בריבוי אמיתות. העולם האנושי הפוסט מודרני טבוע בחותמה של ספקנות עמוקה, של סובייקטיביזם ורלטיביזם. כל הנחה היא רק בחזקת אפשרות, כל אמת היא רק אמת יחסית.

כל תפיסה יכולה להיות יפה לשעתה ולא לעתיד לבוא. לכל עם יש את הנרטיב שלו ולכל אדם את הסיפור האישי שלו. בצד הצדק שלך ישנו גם הצדק של האחר, בצד הרפואה הנורמטיבית ישנו מגוון אפשרויות של רפואות אלטרנטיביות, ובמקביל לדתך – שהיא חלק מתרבותך – ישנן דתות אחרות שהן חלק מתרבויות אחרות. האמת הדתית, כמו גם דרך החיים שהיא מציעה, הן בבחינת הצעה אחת מני רבות. דרך החיים הדתית היא עוד אופציה בשוק האפשרויות. לא זו בלבד שהאדם הפוסט – מודרני מסוגל להתקיים יפה בלעדיה, אף זו: הוא חשוף למבחר גדול של אפשרויות בתחום הדתי עצמו, ומודע לכך שהבחירה הדתית האישית שלו היא בראש ובראשונה פרי נסיבות היסטוריות מקריות למדי. בתוך עולם זה ירדה פלאים קרנן של האידאולוגיות השונות. "איזמים" רבים שבאו לתקן עולם פינו את מקומם לטובת הזווית האישית התועלתנית של האינדבידואל, המבקש שיטה ודרך המסוגלות לתרום לחייו, ואליהן יוכל להתחבר. האיזם הגדול ששרד ואף התעצם הוא הפלורליזם שידו בכל.

בתוך עולם חדש זה הבעיה הדתית האקוטית היא: חוסר הרלבנטיות של הדת. ניסיונותיהם של רבנים ואנשי חינוך לשכנע בני נוער באמיתותה של היהדות נראים כיום פאטתיים למדי, שכן הם מתעמתים עם בעיה שכבר עבר זמנה. הגישה איתה עליהם להתמודד אומרת שהעולם מלא אמיתות, והטיעון שיש להוכיח הוא שהאמת של היהדות טעונה בתכנים הרלבנטיים לחייו של הצעיר המתבגר אל תוך המאה ה21. כמה קלה נראית במבט לאחור המשימה של התקופה הקודמת: להוכיח שאין המודרנה סותרת את הדת. המטלה העכשווית: להראות שהדת חיונית לחיים ומעשירה אותם, קשה בהרבה.  האדם הפוסט מודרני חי בתחושה שממילא הכול טבוע בחותמו של הספק. הוא לא יאמץ את המעשה הדתי מפני שהוא אמת, שהרי האמת מארץ תצמח –  כל אחד והאמת הצומחת בגינתו שלו. הוא ידבק בו רק אם יהיה ניחן בצימאון לאל חי וירגיש שמקום מנוחתו הוא רק באלוקים, כלשון הראי"ה קוק, ואם לא כן יתריס: "אני לא מתחבר! זה לא מדבר אלי!"

ההתמודדות החשובה והמעשית עם תופעות המודרנה והפוסט מודרנה לא נעשתה רק בתחום ההגות אלא גם ובעיקר בזירת החיים. לא די, אפוא, לקרוא בספריהם של ההוגים, יש צורך לפענח את הצופן ההתנהגותי של היחיד ושל הציבור הדתיים. לשם כך נרחיק עדותנו לתחום אחר. פסיכולוגים שחקרו  את דרכי ההתמודדות של האדם עם אסון הכרוך בשכול ואובדן מצאו שישנם מרכיבים  קבועים החוזרים על עצמם. שלבים עיקריים שמתקיימים בכל עיבוד תקין של ההתמודדות עם האובדן הם: הכחשה, כעס, מיקוח, אשמה ולבסוף השלמה.[iv] העימות של איש הדת ושל החברה הדתית עם המודרנה, אף הם ניתנים לתיאור כהתמודדות עם אבדן, אובדן התמימות. העולם הסגור והמוגן של המסורת נפרץ. אבדה תפיסת הבלעדיות של התורה כמקור כל הערכים, אבדה התחושה שהדת היא הגורם המכונן המושל בכיפה בעיצוב חיי הפרט והקהילה, ואבדה התודעה שרק המעשה הדתי מגלם ואוצר בחובו משמעות פנימית ורוחנית אמיתית. היהודי הדתי נמצא בשלב זה או אחר של התמודדות עם אובדנו של אותו עולם. אם יהודי חרדי הוא, אפשר שהוא מצוי בשלבי  ההכחשה או הכעס. יתכן שידחיק בתודעתו את העובדה שהעולם המודרני מאיים עליו ומחלחל לתוך סביבתו הדתית, וינסה להתכחש לה. בה במידה שעולם זה חודר באופן שאי אפשר להתעלם ממנו, הוא עשוי להגיב בדרך של כעס, משל היו הגורמים העוינים הניצבים בפניו אחראים ישירים להריסת עולם הערכים הישן והטוב.

הדתי המודרני עבר במהירות משלבים אלה לשלב המיקוח. הוא התעמת עם המודרנה בדרך של ניהול משא ומתן עימה. הוא גילה נכונות לקבל רכיבים אלה ואחרים של המודרנה, ובתמורה ביקש את הזכות לדחות רכיבים שאינם מתאימים לו. על ערכים מסויימים הוא קבע שלא זו בלבד שהם עולים בקנה אחד עם ערכי הדת אלא שהדת היא שלמעשה הביאה אותם לעולם, והמודרנה ינקה אותם ממנו ועשתה אותם לדגלה. בד בבד הוא החל להכיר אינטואיטיבית בכך שמשעה שנפתח להכיר במעלותיה של המודרנה, חדירתה אל תוך עולמו, ובתוך כך גם אל תחום חייו הדתיים, הייתה בלתי נמנעת, והיא יצרה נסיגה מסוימת ברמת המחוייבות הדתית. במאבק  על גבולות החדירה של המודרנה אל עולם האמונה והמצוות החלו להסתמן שתי אפשרויות תגובה: הציבור התורני לאומי עבר לשלב האשמה שהצמיח עד מהרה תחיה של עולם הערכים הישן, וחבירה אל דגם החשיבה החרדי. האד"ם המשיך אל שלב ההשלמה, תחילה דה- פקטו, ובהמשך גם כשיטה אידיאולוגית.

התורני לאומי בראותו כי רבה רעת המודרנה החל להתעצם כנגדה על ידי חיזוק משמעותי של הפן התורני. פנים רבות לה להתחזקות זו שכל אחת מהן ראויה לפירוט ולדיון, אך כאן נצטרך להסתפק בהזכרת כמה מרכיבים עיקריים ודוגמאות בולטות: הקמתן של ישיבות תורניות בצד הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר, עליית מעמדה של דעת תורה בשאלות ציבוריות, כניסתם של רבנים למוסדות החינוך (רב בי"ס, רב גן), בקשת ההחמרה בשאלת הלכתיות והסתגרות חברתית ותרבותית. ציבור זה מסרב לשחות עם הזרם ולהרפות את אחיזתו ברעיון הלאומי על משמעויותיו המדיניות, והוא מבקש לטשטש את הטמעתה של הספקנות בתוך דפוסי החשיבה הדתיים. יש לו את האמת שלו, האמת האחת המוחלטת בכל עניין, והשאר לגבי דידו טועים ותועי דרך הם.

בציבור האורתודוקסי-מודרני, לעומת זאת, קיימת לעתים גם גישה הפוכה המנסה לבלום תהליכים אלה. הוא עבר מן הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר דווקא אל בתי"ס עירוניים ואל מכינות קדם צבאיות, את הרב הוא רואה כנותן שירות מקצועי בתחומו ובל יהין זה לפרוץ גבולותיו, בשאלות הלכתיות יתור אחרי דעות מקלות שיעלו בקנה אחד עם מאווייו כאדם מודרני,  ובמישור החברתי תרבותי הוא רואה עצמו בשר מבשרה של החברה הכללית על כל המשתמע מכך. לא במקרה האד"ם גם נוטה יותר לסגת מהתפיסות הלאומיות השמרניות והנוקשות, שהרי אף תופעה זו היא מסממניה של הסביבה הרוחנית הפוסט – מודרנית שהאד"ם נפתח אליה בשקיקה.  הספקנות והיחסיות מצאו מסילות ללבבו, והן מכרסמות בו   בכל פה. לכאורה, אין מדובר בתופעה חדשה, "מרד קדוש" כבר היה לעולמים, וכל הסממנים היו קיימים בציונות הדתית מאז ומתמיד. אולם התופעה כיום מסמנת שלב חדש שצומח על רקע רעיוני שונה, מונע ע"י אידיאולוגיה ולא אינטרסים של נוחות, והוא מוביל לכיוונים ולסיכונים אחרים. בניגוד ל"מרד הקדוש" שנבע מתוך פתוס לאומי עמוק והיה נציג טיפוסי של האתוסים המודרניים של חירות, אוטונומיה ועוד, ה"מרד החדש" גדל על רקע חיפוש דרך רוחני, והוא בא כוחם של הלכי רוח פוסט מודרניים. אנשי הציונות הדתית דאז יצאו כנגד עולם שהיייייייייייייייייייייייייייייייייתה לו נקודת אחיזה אחת, הלא היא הדת, וצירפו אליה נקודה ארכימדית נוספת: הלאום – הציונות. אנשי האורתודוכסיה המודרנית דהיום אף הם יוצאים כנגד העולם החד- מימדי, בהציבם תמונת עולם בעלת שתי נקודות מוצא, כאשר לצד הנקודה הארכימדית של התורה עומדים חיי הרוח והתרבות של תקופתנו.

הראי"ה קוק דיבר בשעתו על שני מהלכים רוחניים: האחד שכולו קודש והוא פנים יהודי בלבד, ואין בו צורך לכל קשר עם העולם הסובב והאחר של מדעים כלליים, שבו עם ישראל רשאי ואף צריך לנהל שיג ושיח של חילוף חומרים עם העולם החיצון (מאמרי הראי"ה עמוד 306). הציבור התורני לאומי חש אשמה על אותן רוחות שהצליחו בכל זאת לחדור אל תוככי מחנהו והוא עושה מאמצים לסגור הפרצות מפניהן. הציבור הדתי מודרני לעומתו פותח את הצוהר לרוחות המערב, והוא מבקש לו אידיאולוגיה שתעניק לגיטימציה לנטייתו זו, ותכלכל אותן בצוותא חדא עם רוח היהדות.

כמה ראשי פרקים לאורתודוכסיה מודרנית

שני הדגמים שתוארו לעיל משקפים הבחנה דיכוטומית מוקצנת של שתי מגמות הקיימות בציבור הדתי, אולם וודאי שאין מקום לחלוקה שרירותית של הציבור לשני סוגים נבדלים. יתירה מזו, הדרך הנכונה לענ"ד היא שביל הזהב המוצא דרך לשלב מרכיבים משתי השקפות אלה.

להלן ברצוני לנסח בראשי פרקים כמה קווי יסוד להשקפתו של האורתודוכס המודרני, הלוטה במידה מסוימת של ערפל, ולהצביע על תמרורי אזהרה חיוניים שצריכים לעמוד בדרכו.

א. הצו לבחור בחיים ע"פ התורה. ההכרה בריבוי האמיתות אכן יוצרת קושי מסוים. תודעתו של האד"ם איננה מקובעת בתחום הדתי בלבד אלא היא נודדת בין עולמות. הזדהותו עם העולם המערבי שסביבו, והספקנות שחלחלה אל תוככי הווייתו, מאיימות אמנם על תמימות מידת מחוייבותו הדתית. אך הוא מרשה לעצמו לבצע מורטוריום של התודעה, ולבחור קטיגורית בדרך חיים של שמירת מצוות שלימה, חרף חולשת העולם הדתי הפנימי. הוא מקבל את דרישתה של תורת ישראל המחייבת אותו בבחירה: "ובחרת בחיים".

אכן האורתודוכס המודרני הוא במקרים רבים מה שניתן לכנות אורתופרקט ולא אורתודוכס. הוא אינו איש הדעה האחידה הנכונה, אלא איש המעשה הדתי הנכון. הוא מקיים אורח חיים של שמירת תורה ומצוות מתוך הכרעה אפריורית, ומשום כך הוא מגדיר את עצמו כמי שמחוייב להן גם אם אין הן מתקשרות באופן אינטגרלי למכלול עולמו. היהודי האורתודוכסי מודרני מוכן להישאר עם הספק, הפלורליזם והרלטיביזם בתחום האידיאי, אך בתחום הפרקטי הוא מכריע. הוא מכיר במורכבות העושה אותו אישיות חצויה, אך מאמין שמשני חצאים ניתן לבנות את השלם. כשהוא נודד בין עולמות,  הוא מקיים את האמרה: "אני יהודי, שום דבר אנושי לא זר לי". פעמים יחוש עצמו כבעל תודעה דתית בעולם של חולין, אך יש שיהיה ניחן בתודעה אנושית של בן הכפר הגלובלי בתוך עולם של יהדות. בפרפרזה על אמרת הרבי מקוצק איש האמונה הלז מבקש להגשים כלל: "אין דבר שלם כתודעה שבורה".

ב. ספיקא דאוריתא לחומרה.  בתוך קווי היסוד של האד"ם המהלך על חבל דק צריכות להיכנס גם ההתראות מפני הסיכונים האפשריים. אחד מהם מתבטא בשאלה: עד כמה מוכן אדם הנתון במצבי ספק להקריב למען אמונתו ולהתאמץ לקיימה? באיזו מידה אדם שרואה את מעלותיהן של מיגוון שיטות אחרות, ואשר ער לנסיבות הקונטינגנטיות של דרכו בחיים יהיה מוכן להשקיע בדרכו הרוחנית?[v] היהודי האמון על המושג ספיקא דאורייתא לחומרה, ועל מידת הזהירות המאפיינת את עולם ההלכה,  רגיל לכך שכדי לחשוש לדעה מסוימת או אף למנהג אפשר להקריב והרבה, אולם זוהי תכונה נרכשת, ועל האד"ם לסגל אותה לעצמו.

 

ג. צו החיים הנורמאליים. תפיסת היהדות של האורתודוכס המודרני קובעת  שהתורה ניתנה לאדם הזורם עם החיים הנורמאליים ואיננו פורש מהם. משמעות המושג חיים של נורמליות  לובשת ופושטת צורה מדור לדור, והיא באה כיום לידי ביטוי גם בחיים בתוך עולם של תרבות מערבית שקווים לדיוקנה העכשווית ניסינו לשרטט לעייל. הציווי הראשון שניתן לאדם בראשית הבריאה יכול ללמדנו על מגמת פניה של תורת ישראל. ה' פנה אל האדם והורה לו: "מפרי עץ הגן אכול תאכל". רק אחר כך בא האיסור: "רק מפרי העץ אשר בתוך הגן לא תאכל ממנו" (ראו משך חכמה שם). תפיסת הדת הרווחת בקרב רבים רואה את הדת כמערכת שבאה אך ורק כדי להטיל איסורים והגבלות על האדם, אולם קריאת פסוק יסודי זה מלמדת שלא כך הוא. אדרבא, האדם נדרש ליהנות מן העולם במילואו, אלא שלכך מוסיפה התורה את סייגיה. הרחבת תחומי הפעילות מאפשרת לאיש האמונה להרחיב את תחומי הביטוי של יהדותו, וזיקתו לרוח ולתרבות אמורה להעשיר את עולם אמונתו חרף הניגודים והסתירות שהם מעלים כנגדו.

הציונות הדתית סברה למן שחר הווייתה שהשיבה אל עולם החול והחומר, אל העבודה ואל  החיים הלאומיים היא מענה לתביעה אלוקית שמעיינותיה של תורה יפרצו חוצה. האורתודוכסיה המודרנית מרחיבה את היריעה ואת חלותו של עקרון מכונן זה גם על תחומי חולין נוספים. בד בבד מעניק האד"ם לגיטימציה למודרנה להשפיע על מכלול חייו, כפי שהציונות הדתית אפשרה לרעיון הלאומי לעצב מחדש את עולמה. חידושה המתבקש של האורתודוכסיה המודרנית בת זמננו הוא בנכונות להעניק ערך לתרבות המודרנית מבלי שיהיה הדבר כרוך בזיקה לציווי דתי. הצו הדתי מתפרש כמאפשר את החיים המודרניים ולא כמעניק להם ערך דתי. "איש האמונה הבודד" של הרב סולוביצ'יק פועל בעולם הסובב מתוך מימוש צו האל להיות אדם יוצר.[vi] איש האמונה הנודד בין עולמות של זמננו אינו מחפש את הצידוק הזה. את הכלל הגדול "בכל דרכיך דעהו" הוא יראה כאידיאל אוטופי שיש לשאוף אליו, אך לא כציווי מחייב.

ההבחנה בין האד"ם ובין התורני לאומי ניכרת בנושא מבחן ההולך ותופס יותר ויותר מקום בחיינו: בעיית תרבות הפנאי.  בעיני הת"ל נקודת המוצא היא חובת האדם להקדיש כל זמנו לתורה. האד"ם, לעומת זאת סבור שהמושג "חיים נורמליים" כולל בחייו של האד"ם גם את מה שתורם לבריאותו הנפשית ולעושרו התרבותי. הוא יטעים שבהתגלות הראשונה של ה' אל האדם הוא לא ציווה עליו: "והגית בו יומם ולילה", אלא: "מלאו את הארץ וכבשוה". ההתגלות הגדולה של התורה לא באה לעקור את הדרך ארץ שקדמה לה. הכלל הנהג בהם מנהג דרך ארץ, יאמר האד"ם, מתייחס לכל מה שסגנון החיים של התקופה רואה כדרך ארץ, כלומר כדרך החיים התקינים.[vii]

ד. ההכרה בפלורליזם של האמיתות. האד"ם אינו רואה סתירה בין אמונתו בתורת ישראל ובין ההכרה בכך שישנן נקודות של אמת המפוזרות גם במקומות רבים אחרים. בעולמנו שבור הכלים התפזרו ניצוצות של אמת בכל מיני שיטות, רעיונות וזרמי מחשבה, לאו דווקא מכרם בית ישראל. צריך לדעת לזהותם ולקבל את האמת ממי שאמרה, ובישום עקרון זה רשאי האד"ם לראות עצמו נאמן לתורתו של הרב קוק שהפליא לעשות זאת. בכך הוא נבדל אידאולוגית מן התורני לאומי הקובע: "מדעים מן המערב נקבל, רוח מן המערב לא נקבל"[viii]. אף אם אמנם כל חדש מעורר חשד, אין הדבר מחייב אלא נקיטת זהירות אך לא פסילה טוטאלית. אדרבה, יש לחפש את התוכן החיובי שבכל דבר, ולהופכו למנוף ולקטליזטור המסוגל להוביל להתחדשות.  אם הרב קוק יכול היה למצוא  ערכים חיוביים בכפירה, בוודאי אפשר לנצל באופן חיובי גם את הלכי הרוח הפלורליסטיים, הרוויים ספקנות ויחסיות, ולקיים: "תוכו אכל, קליפתו זרק". התורני לאומי הנתקל במרכיבים חיוביים של העולם הסובב דוגמת זכויות אדם , כבודו וחירותו, צדק חברתי ושוויון ועוד, משתדל בדרך כלל להוכיח ששורשיהם במסורת ישראל. האורתודוכס המודרני מכיר בכך שהמודרנה אוצרת בקרבה ערכים המקדמים את האנושות, והוא מאמין שברבות הזמן יתברר שכך הדבר גם באשר לפוסט – מודרנה. הוא מאמין שדרכים רבים למקום להזריח אורות בעולם, וצריך לדעת לקבלם.

ה. לחיות בשפה דתית. תמרורי אזהרה והוריה חשובים ניצבים בפני האד"ם. אחד מהם הוא החיוניות של אורך הרוח. אל לו למהר לחרוץ משפט על מעמדו הדתי במצב החדש. גם בעימות עם המודרנה היו מי שמיהרו מדי להרים ידיים, ולא השכילו להבין שהיהדות תצליח לחבור אליה ולהתקיים, והם טעו טעות מרה. חובה אחרת לא פחות חשובה היא: לא לוותר על השפה הדתית שסמליה, הקודים שלה, ומושגי היסוד שלה מובנים בתוך התודעה הדתית, ובה בעת גם בונים אותה. אם מושגים כמו יראת שמים ועבודת ה', כוונה והלכה יתדלדלו בהוויית חייו של האד"ם, ולא יכירם מקומם בין כותלי ביתו, עולמו הדתי יהיה כה שטחי ויבש  עד שבמהרה יתרוקן מכל תוכן. האורתודוכס המודרני צריך לבנות לעצמו כלים שיאפשרו לו, חרף כל לבטיו, לא לקום מן השולחן, הגם שהוא נמשך לתפריט רוחני אחר, אלא להישאר לשבת ליד השולחן הערוך.

[i] בכינוי דתי ליברלי אני מתכוון לדפוסים שונים של קיום מצוות ברמה דלילה ביותר, שניתן גם לכנותו מסורתיות, והוא הולם גם את הקונסרווטיבי הימני. הכינוי תורני לאומי בא לציין את מי שמקובל להגדיר חרד"ל, אלא שלטעמי זוהי הגדרה מדוייקת יותר ואין בה את נימת הזלזול שמתלווה לעיתים לכינוי חרד"ל.

[ii] פרופ' ישעיהו (צ'ארלס) ליבמן היה כמדומני הראשון לאפיין את תגובותי השונות של היהדות הדתית למודרנה. מאמר רחב בנושא שיצא לאחרונה הוא "דת, הלכה, מסורת ומודרנה" מאת זאב ספראי בתוך עין טובה, הקיבוץ המאוחד ונאמני תורה ועבודה 1999 עמודים 582-602 . בענין זה ראו גם בספרו של אביעזר רביצקי חרות על הלוחות (תל אביב 1999, עמודים 161-177) שם מוצע ציר אחר של יחסים – מאינדיפרנטיות למודרנה, דרך שילובים שונים, ועד הרמוניה מלאה.

[iii] גילי זיון "הגות יהודית אורתודוקסית לנוכח עולם פוסט-מודרני" בתוך יהדות פנים וחוץ, ירושלים תש"ס.

[iv] ראו א. קובלר – רוס, על המוות

[v] ראו דברי רורטי,  המופיעים אצל ג. זיוון, הגות אורתודוכסית, עמוד 387.

[vi] ראו אבי שגיא, "ציונות דתית בין פתיחות לסגירות", בתוך יהדות בין פנים וחוץ, ירושלים תש"ס, עמודים 147-148, וכן אמונה בזמנים משתנים עמודים 489 ואילך.

[vii] ראו  על כך גם יובל שרלו, קיום במציאות ספק, בתוך הישן יתחדש, תשנ"ט, עמוד 21.

[viii] הרב שלמה אבינר, "איננו דתיים מודרניים", עלון באהבה ובאמונה, יו"ל ע"י מכון מאיר, יא אדר תשנ"ט.

פורסם בדעות 7 ניסן תש"ס/אפריל 2000