בזכות צדקה לנזקקים תעלה הברכה לקראתנו, פ' חיי שרה תשפ"א
שאו תריסים ראשיכם ושאו פתחי אולמות ויבואו המונים לקניות ולשמחות.
התהלכתי ברחובות העיר וראיתי תורים ארוכים וצפופים ליד שערי חנויות בגדים כי מותר רק ליחידים להיכנס כל פעם. והרהרתי בליבי מעט בתמיהה, כלום אין לכל אלה בגדים לחורף; כלום נזרקו לחוצות כל אלה של השנה הקודמת, ודווקא בתקופה שלרבים לא הייתה כל עבודה ומשכורת במשך חודשים ארוכים והוצרכו לקבל תמיכה ממשלתית לעזור להם לעבור את תקופת "הצנע". ובכל זאת זורמים הם לחנויות הרחוב שנפתחו שעריהן לרווחה, ומתנפלים על "המציאות".
שוב הרהרתי בליבי, הרי בעלי החנויות הללו סבלו רבות במשך כל תקופות ההסגר, שבהן נסגרו ונפתחו ונסגרו שוב מקורות פרנסתם.
עוד התהלכתי ברחובות העיר וראיתי חנויות סגורות ומודעות גדולות מודבקות על חלונותיהן, מודעות המכריזות "למכירה" או "להשכרה" כי אלה לא שרדו את ההסגרים.
עולם תהפוכות רואה אני ושוב נזכרתי בדברי הפייטן האומר: "מי ירום ומי ישפל, מי יעשיר ומי יעני"? מי זקוק לצדקה ומי ייתן את הצדקה המעבירה את רוע הגזירה?
והנה, אין אדם יודע את תוצאות מעשי הצדקה והחסד. רבקה אמנו ראתה איש זר ניצב על עין המים שביקש ממנה "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", ומה עשתה היא למי שכלל לא הכירתו? "ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו". ודוק, הוא אמר "הגמיאיני נא מעט מים…" ואילו היא, שמילאה את כדה אמרה "שתה אדוני" והשקתו את מלוא כדה, עד כי היה עליה לרוץ שוב אל הבאר לשאוב מים לגמלים, כפי שנאמר: "ותכל להשקותו… ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו".
והרי היו גם אנשים אחרים איתו, שנאמר "ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר איתו" ( בראשית כ"ד, ל"ב). אך היא לא חיכתה עד אשר "האנשים אשר איתו" ישאבו לגמלים שלהם, אלא עשתה כדרכו של אברהם אבינו, דודה. דרכם של צדיקים ש"אומרים מעט ועושים הרבה" (בבא מציעא פ"ז, ע"ב). בואו וראו מה מתן שכרה של גמילות חסדים, שבזכות שהשקתה את אליעזר וגמליו זכתה להיות עם יצחק אבינו אם "לאלפי רבבה".
ופניתי אני לשוטט ברחובות עיר, ובינותי גם הפעם באותן חנויות אפלות וסגורות, ולעומתן חנויות מאירות, פתוחות וגדושות כל טוב, והמונים מתגוששים לפתחיהן, ביודעי כי גם אחרים מסתגרים בבתיהם רעבים לפת לחם ומתייסרים בחוסר כל. אף זה עתה נתבשרנו על כמויות אדירות של מזון שנזרקות לאשפתותינו וחשבתי בליבי כי תקופתנו אנו היא של עת לבכות ועת לשחוק גם יחדיו, כי נפתחו דלתיים בשוק ובשפל קול תחינה.
את כל זה ראיתי ונתון את ליבי לכל הנעשה בעיתנו ובמקומותינו ונתחזקתי בהבנתי כי גם בגודש שמחתנו אין לשכוח את הרעבים, כי גם בפתיחת שווקים לא יחדל אביון מקרבנו. כי השבעים בלחם נשכרו, אך רעבים לא חדלו, "הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם אז יבקע כשחר אורך… והלך לפניך צדקך… וזרח בחושך אורך ואפלתך בצהריים" (ישעיה נ"ח ז'-י').
ובעמדנו על פתחי החנויות, ובני ובנות העיר נכנסים ויוצאים לזכות במכירות המפתות, והיה כאשר יאמר אלינו השרוע על המדרכה שליד חלון הראווה: "הטה אליי כיסך וזכני מממונך", אל תעלם אוזנינו ממנו, אלא ניזכר במעשה אבותינו ואימותינו וכפי שעלו המים לקראת אמנו (בראשית רבה ס' ה') כך נזכה שתעלינה ברכות ה' לקראתנו.
