"שלושים שניות, ואתם ניצבים בחוץ בשלשות, וצועקים 'הקשב' למשה רבנו". כך בערך נשמעה פקודת היום שניתנה לבני ישראל לאחר מכת בכורות. תוך זמן קצרצר החל המהלך: כל הבצק הלח, בתוך התרמילים היה מונח, ויהי בשלח, העם ברח והלך. לא חלפו אלא שבעה ימים, ואוסף העבדים המדוכאים חצה את ים סוף, והגיע לרום המעלה מבחינה ההתגלות ודרגת האמונה. בים סוף נגלה עליהם ה' בכבודו, והיו מצביעים עליו ואומרים: "זה אלי ואנווהו", כדברי חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" (מכילתא בשלח, ג).
שבעה שבועות חלפו ואותם אנשים עצמם הצביעו על העגל ואמרו: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". כיצד תתכן נפילה שכזו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מרום המעלה הרוחנית אל השפל הגדול ביותר?
ייתכן שהתשובה נעוצה במהירות העצומה שבה הגיעו בני ישראל לדרגתם העילאית. תחילת יציאת מצרים היתה טבועה כולה בחותמו של החיפזון. הם יצאו במהירות המכסימלית האפשרית, "כי לא יכלו להתמהמה". הם לא יכלו להתמהמה הן מסיבה מעשית: "כי גורשו ממצרים", הן מסיבה הלכתית: כדי שהבצק לא יחמץ, והן מסיבה רוחנית: כי עוד מעט קט והם ישקעו בדיוטא התחתונה של חמישים שערי הטומאה.
במהירות הבזק, תוך חמישים יום, עלו בני ישראל ממ"ט השערים, בהם היו שקועים, והעפילו לפסגת מעמד הר סיני. ברם, דרגות רוחניות גבוהות שמשיגים במהירות, עלולים גם לאבד באותה מהירות. אם מגיעים תוך חמישים יום בלבד מעומק טומאת מצרים למרומי הר סיני, אין פלא שיורדים תוך ארבעים יום בלבד להערצת העגל. הדרך ליצירת שינוי נפשי עמוק, התחזקות באמונה ועבודת ה' אמתית תובעת מאמץ מתמשך, התמדה ומסירות יום-יומית.
אני זוכר היטב חבר ילדות שלי שהגיע אלי לשבוע שהייה בישיבה גבוהה. הוא היה ידוע כפרא – אדם לא קטן, אך בסיומו של אותו שבוע, הוא נראה אדם אחר. החליף את כל בגדיו, גילח את שערותיו, והשאיר פאות, החליף את כיפתו לכיפה שחורה גדולה, והיה ממש קשה להכירו. "חזרתי בתשובה", הוא הכריז, ואני כבר לא אותו אבי שהכרתם. הוא החל להתפלל באריכות רבה, ובלילות היה יושב בבית המדרש עד השעות הקטנות של הלילה. ברגע הראשון התפעלתי ממנו מאוד, אבל במשנהו ידעתי, שאם הוא לא יאט את הקצב ויתנהל בהדרגה, ההתעלות תסתיים בהתרסקות והכל יחזור לקדמותו. ואכן כך היה. כשפגשתי אותו חודשיים מאוחר יותר לא נותר דבר מכל אותם שינויים חיצוניים, שנעשו בחיפזון מצרים. לימים הוא החל להתבגר, ושינה את דרכיו באופן הדרגתי. אמנם הוא לא הפך לאחד מצדיקי הדור, אבל הפך לאדם נורמטיבי מבחינה אישיותית ולאדם שומר מצוות.
צאו וראו את הסמל של ט"ו בשבט, השקדיה. עץ השקד הפך להיות גיבורו של טו בשבט משום שהוא ממהר מכולם לפרוח ולהוציא את פירותיו. באמצע החורף, כשכל שאר האילנות שקועים בתרדמתם, הוא פתאום פורח. אולם פריחתו ממהרת גם להיעלם. אף פירותיו של השקד מבשילים עד מהרה, ועד מהרה נעלמים, כדברי המדרש "שקד זה משעה שנותן פירותיו עד שעה שגומרן – כ"א יום" (קהלת רבה פי"ב). וכך גם בחיי זוגיות. אהבה ההולכת ונבנית שלב אחר שלב, יחד עם כל התהפוכות והמשברים, שעובר כל זוג, ושורדת אותם, היא אהבה יציבה, שתלווה את הזוג כל ימי חייו. ואילו התאהבות מהירה, שיש עמה תחושה אשלייתית, שכל החיים יתנהלו על מי מנוחות, כמו בתקופת ההתאהבות, תביא עמה חיים זוגיים, שלא צולחים רגעים קשים, ואהבה הקמלה במהרה, ובחלק מהמקרים אף הופכת לשנאה.
מדוע אם כן התרחשה היציאה ממצרים בחיפזון שכזה? אם החיפזון "מהשטן", כפתגם העממי, מדוע הוא בוצע כאן על ידי א-לוהים? נראה שיש בחיפזון מעלה גדולה, וצריך להשתמש בו בצורה נכונה ובזמן הנכון. שינויים חיוביים עשויים להתחיל ברגע אחד של התרגשות מול אירוע מכונן היוצר חוויה רבת עוצמה, בשעה מיוחדת של התרוממות נפש בלימוד, או ברגעים של התעלות בתפילה מעומק הלב, וכיוצא באלה. אולם רושמם של האירועים המהירים הללו עלול לחלוף ביעף. מה שיחזק את האדם בדרכו ויטביע חותם בנפשו הוא העבודה המתמדת והאינטנסיבית שלאחר מכן.
על נקודה זו עומד בקצרה, ר' צדוק הכהן מלובלין. בפתיחת ספרו החשוב 'צדקת הצדיק' הוא קובע: "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון כמו שמצינו בפסח מצרים… מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות".
עם ישראל נדרש לצאת לדרך במהירות רבה, אולם בהמשך היה עליו להתקדם במסע ארוך, קשה ורב אירועים מעצבים. הוא יצטרך להתמודד עם ניסיונות רבים, ולדעת התקדמויות הדרגתיות ופתאומיות, כמו גם נפילות ונסיגות, כי "דור תהפוכות המה", ודווקא התהפוכות בונות את העם לדורות.
גם בעבודת ה' האישית של כל אדם, צריך כל אדם לתפוס את המומנטום, וכאשר יש לו רגעי התעלות עליו לחטוף אותם ולקחת אתו כל רגע שנגע בלבו. כשהלב מתעורר אסור לתת לרושם העז להתמסמס ולחמוק, אולם בה במידה אסור גם לסמוך על המומנטום המעורר, ואסור להתלהב ממנו יותר מדי. הוא עלול לחלוף במהירות בה הפציע, מבלי שייצור שינוי כיוון משמעותי, ומבלי שישפיע על מעמקי הנפש. שינוי עמוק ואמתי דורש תהליך ממושך שיש בו עמל ומאמץ, יזע ודמעות, סבלנות ואמונה. בעזרת כל אלה אפשר לשנות הכול לטובה.
