הפרשה שלנו עוסקת במרכיבים שונים של הנהגת העם. אם על ידי שופטים ושוטרים, ואם על ידי כהן והנביא  או ע"י המלך.  כל תקופה והנהגתה, כי בראשית תולדותנו היו הכהן והנביא, והשופט ולאחר מכן המלך,  ובבית של הסנהדרין והדיינים, ואולי, לפי שיטתו של הרב קוק זצ"ל, אף חזרנו לתקופת מלכות ישראל, בצורה אחרת. דהיינו הנהגתה של כנסת ישראל.

והנה בכל אלה ההנהגות העיקר הוא היושר והצדק. כפי שנאמר בפרשה "ושפטו את העם משפט צדק" ( דברים י"ז י"ח)  ואולם,  כאשר ישנם שני יריבים שכל אחד ואחד טוען את טענותיו, כיצד ידע השופט אשר יהיה באותם הימים, או המלך את בית הדין, או אפילו כנסת ישראל מהו  משפט הצדק. ואיזה צד החייב ואיזה הזכאי.

ועמדו חכמינו זכרונם לברכה על הצורך בעצמאותו של השופט,  חוסר פניותיו לצד כלשהו,  כי אם תתקרב דעתו לאחד הצדדים "לא יצא משפט צדק ובפרט במשפטים שתלויים בשיקול הדעת  ובהטייה מועטה, בנקל  יטה דעתו" (אור החיים שופטים ט"ז י"ח)  והחמירו חכמים מאוד בכדי שלא תתאפשר הכרת פנים במשפט, עד כדי כך שקבעו שלא יהיה[בעלי הדינים]  יושב ואחד עומד ( שבועות ל ע"ג)  ושלא היה אחד מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויים…  (רמב"ם הלכות סנהדרין כ"א ב)   וכתב בעל האור החיים ( דברים א' ט"ז) :  ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עליי כרוחי ה"ה  הרב משה בירדוגו זלה"ה  שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין .היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו "שמוע בין אחיכם [ושפטתם צדק]" ( דברים א' ט"ז) שלא יעשו את השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם. ובזה ושפטתם צדק.

ועל הנאמר בדברים ט"ז י"ח  "ושפטו את העם משפט צדק" כתב הקדוש "משפט צדק" האור החיים בזה"ל:

"משפט צדק"-  ולא אמר בצדק,  כאמרו "בצדק תשפט עמיתך" ( ויקרא י"ט ט"ו)  כאן העיר הערה גדולה לחפץ לשפוט בצדק.  והוא כשירצה לעמוד הדיין על משפט האנשים אשר להם הריב יהיה בסדר זה:  שיעביר מבין עיניו שני הנושאים,  ולא ילביש משא ומתן ההלכות שיעשה באנשים אשר להם הריב לומר כפי זה יתחייב פלוני וכפי זה יהיה להפך,  אלא, יעשה עיונו וצדדי  ההלכה כאילו אין אדם שצריך להוראה זו עתה,  אלא לעמוד על הדין לדעת הלכות התורה.  ואחר שיעמוד עליו בדרך זו מה שיעלה במצודתו ידין בו לבעלי דינים יזכה הזכאי ויתחייב החייב.

כלומר שהכרעת  השופט והדיין צריכה להיות מנותקת כליל מכל פניה שהיא לצד אחד או לצידו של חברו, אלא יעמיד בפניו מעין שאלה תאורטית,  ואחר ניתוח כל צדדיה יכריע בין הצדדים,  שכאילו אינם לפניו.

והיה הדבר נדרש לכל מחלוקת וחילוקי דעות שיובאו בפני הגורם המכריע,  שיידונו העניינים באובייקטיביות וללא כל פזילה לצד אחד, פזילה ששורשה בנטייה מתוך "אינטרסים"  משותפים או כתוצאה מלחצים מסוימים, וכיוצא באלה.

כמה קשה משימה זו כאשר "השופט  מושפע ונלחץ מכל רוחותיו, ומתבלבלים רצונותיו ורצון יקיריו ומתנגדיו וחרדת העיתים והרוחות מנקרת בלבבו,  אז תהיינה הכרעותיו שסועות ונפוצו העדות לכל הרוחות, ומתפלג העם לפלגי עמים עד שיורידו עיניו דמעות הייאוש.  ויהי רצון שתתבטלנה  המחיצות החוצצות את הדעות, עד אשר איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק ( ישעיה מ"א י')  "כי אז תעשה משפט צדק בין איש לרעהו" ( ראה ירמיהו מ"א ו')  "ובפיו שלום אל רעהו ידבר" ( שם ט' ז')   ונזכה להסרת המסכות ולחיבוק היקירים בדעה תמימה ומוסכמת.