ההתחסדות היהירה, פרשת משפטים תשפ"א
בימים האחרונים נאמר לנו שישנם סימנים של הטבה במידת ההדבקה והתחלואה עקב העליייה במספר המחוסנים, עם זאת ישנה תופעה מדאיגה ביותר של הימנעות מקבלת חיסון מסיבות שונות כגון: פחד, הצדקה אידיאולוגית וכו'. בעלי הסיבה ה"אידיאולוגית" טוענים כי יש לסמוך על הקב"ה שירפא את חולי עמו, ומי שזכותו מרובה, יזכה לרחמי שמיים ויינצל מהנגיף. עמדה זו טומנת בחובה יהירות מסויימת משתמע ממנה כי מעל לחמשת אלפים המתים מן המגפה, היו פחותי זכות לעומת אלה המסרבים להתחסן. והרי ידוע לכל כי היו בין המתים מגדולי החכמים והצדיקים הטהורים, והמיעוט המסרב הוא המסכן את הרבים.
על הפסוק בשמות כ"א י"ט; "אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו ייתן ורפא ירפא", אמרו חז"ל בבבא קמא פ"ה ע"א, תנא דבי רבי ישמעאל: "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, וגו'. ופירש רש"י שם: ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי [ואין אומרים האל מכה והוא מרפא]. והרמב"ן, בתורת האדם כתב: שלא יאמר הרופא, "מה לי בצער זה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג". לפיכך נתנה לו התורה רשות לרפאות… האי רשות דמצוה היא לרפאות…(ו)כל רופא שיודע ומכיר בחוכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות. וכן פסק הרמב"ם בפירוש המשניות לנדרים ד' ד': לפי שהיא מצווה, רוצה לומר חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק "והשבות לו" (דברים כ"ב ב'), לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו, או בגופו או בממונו או בחכמתו. ובספרי: "והשבות לו"- אף את עצמו את משיב לו. ועל פי זה קבע הטור ביורה דעה של"ו א': נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים. (וראה טורי זהב שם ס"ק א'.)
והנה, אין אדם בעלים על גופו ונפשו, אלא שומר מתנת אלוקים הוא. והחיוב לרפאות ולשמור על גופו חל עליו, כפי שהוא חל על הרופא. כלומר, כפי שחייב הרופא לרפאות את החולה ולמנוע ממנו לחלות, כך גם חייב החולה לשמור על עצמו מכל נגע ומחלה ולעשות כמצוות הרופאים. ובעבודה זרה נ"ח ע"א נאמר: דבשעה שמשגרין ייסורים על האדם, משביעין אותן שלא יצאו מן האדם אלא ביום פלוני ובשעה פלונית על ידי רופא פלוני ועל ידי סם פלוני…
זכינו שישנם רופאים שיודעים לרפא ולמנוע מחלות עם סמים מרפאים, וכפי שחייבים הרופאים לחסן את הציבור, כך חייב הציבור להתחסן על ידי אותם הרופאים, בכדי לרפא ולשמור על גופם. ואכן כך כתב הברכי יוסף לחיד"א. לשו"ע שם ס"ק ב': נראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו … וכמעט יש איסור בדבר... לסמוך אניסא במקום סכנה… וכו', כלומר אסור לאדם לסמוך על הנס.
על כן, ההימנעות מהתחסנות אינה דרך של חסידות, אלא דרך של יהירות, ואיסור חמור יש בה שעלול להביא לידי שפיכות דמים. וה' ייתן תבונה לכל אלה וישיבם מדרכם הרעה, ונזכה לאורה ושמחה בקרוב בימינו, אמכי"ר.
