הנמנעים מתספורת ומגילוח בימי ספירת העומר רגילים להסביר את מנהגם זה באבלות על מותם של תלמידי רבי עקיבא. ואכן ידועים לכול דברי הגמרא (יבמות סב, ב) המספרת על י"ב אלף זוגות של תלמידים שהיו לרבי עקיבא ומתו כולם בין פסח לעצרת משום שלא נהגו כבוד זה בזה. ברם, בגמרא לא נאמר דבר על מנהגי אבלות כלשהם שיש לנהוג לציון המאורע הקשה. מנהגים של אבלות מוזכרים לראשונה רק בתשובות הגאונים. רב נטרונאי גאון נשאל "למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת", והוא מסביר זאת באבל על תלמידי רבי עקיבא (אוצר הגאונים ליבמות – התשובות סימן שכ"ז, עמ' 141). רב האי גאון נשאל לפשר המנהג שלא לעשות מלאכה בתקופה זו משקיעת החמה ועד שחרית, ואף הוא עונה שסיבת המנהג נעוצה במות התלמידים שמעת השקיעה ואילך היו העם עסוקים בקבורתם ובטלו ממלאכתם (אוצה"ג שם, סימן שכח).
מנהגים ותמיהות
הגאונים אינם מזכירים כול מנהג אבלות פרט להימנעות מקידושין ומנישואין ולביטול מלאכה לאחר השקיעה. מהיכן הגיעו איסורי התספורת והגילוח? מה מקורם של מנהגי אבל אחרים דוגמת ההימנעות מחידוש דבר שיש לברך עליו ברכת "שהחיינו"? הרב פרופ' דניאל שפרבר בספרו מנהגי ישראל (חלק ראשון) עומד על כך שהמקורות הראשונים למנהגים אלה הם מהמאה הי"ג. איסור התספורת מופיע לראשונה בספר אורחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל (ח"ב, הל' קדושין סימן כא) ואצל רבי צדקיה הרופא בספרו שיבולי הלקט (סימן רלה). בעקבותיהם הזכירו מנהג זה פוסקים רבים עד שנקבע הדבר כמנהג שהתקבל בכל בית ישראל בשולחן ערוך (או"ח, סימן תצ"ג). מאליה עולה התמיהה: אם באבלות על תלמידי רבי עקיבא עסקינן, כיצד התרחשה החמרה משמעותית זו במנהגי האבל כאלף ומאה שנים לאחר אותו מוות טראגי?!
לתמיהה זו מצטרפות שאלות נוספות. כפי שהראה שפרבר בספרו הנ"ל, היה הבדל גדול ביחס אל ההימנעות מתספורת בימי ספירת העומר בין קהילות אשכנז וספרד. בן זמנו הגדול של רבי יוסף קארו, הרדב"ז חלק על בעל השולחן ערוך וכתב בתשובותיו (ח"ב תרפ"ז): "ואני מסתפר כל חודש ניסן ור"ח אייר, וכך נהגו רוב העולם. והטעם, כיוון שהם אסורים בהספד ובתענית אין אבלות כזו שהיא תלויה במנהג נוהגת בהם…" כמאה שנים מאוחר יותר הגדיר רבי יעקב חאגיז בשו"ת הלכות קטנות (סימן לג) את המנהג כ"מנהג בטל בעלמא" וכ"אבלות ישנה שאין לה שורש". בעל "פחד יצחק" מציין בספרו (ערך "עומר", סג ע"ב) כי "רבים מקילים מהסתפר בכול ערב גם בימי הספירה", ואחד מגדולי הפוסקים הספרדים האחרונים החיד"א כותב (שו"ת חיים שאל א, סימן ו) שזהו מנהג קל מאוד שאין לו יסוד וטעם מספיק, וניתן לדחותו מפני כל טעם שהוא. הגדיל לעשות רבי שלום חבשוש מחכמי תימן שכותב עפ"י שו"ת פעולת צדיק למהרי"ץ שיש להסתפר בימי העומר לכבוד שבת, ומי שאינם עושים כן בגלל שהושפעו מרב מסוים שהגיע מאיי הים, הריהם טועים, ועליהם לחזור ולהסתפר בלא צורך בהתרת נדרים.
אף בעניין נישואין מוצאים אנו פוסקים ספרדים שהקלו. הרדב"ז סבר שאין להימנע אלא מנישואין של רשות, אולם נישואין של מצווה דהיינו כשמדובר בגבר אשר לא קיים עדיין מצוות פרו ורבו מותרים. בדומה לכך כתב רבי חזקיה דה-סילווא בספרו פרי חדש שכאשר יש סיבה כלשהי, כגון שאין לאדם מי שישמשו, מתירים לו לערוך נישואין בימים אלה. עלינו לשאול, אפוא, מה הביא לכך שפוסקי ספרד אלה ואחרים הקלו כל כך במנהג זה?
שאלה אחרת מתעוררת לגבי מנהג שהתפתח באשכנז לפיו מנהגי האבלות נהוגים מראש חודש אייר ועד שבועות. תלמידי רבי עקיבא מתו, לפי מסורת מסוימת מפסח ועד פרוס העצרת, ובל"ג בעומר פסקו מלמות. לפיכך מובנת שיטת הגאונים הקובעת מנהגי אבלות לכול התקופה שבין פסח לשבועות, שהיא כדברי חז"ל, ומובנת שיטתם של חכמי ספרד, פרובנס וצרפת, לפיה יש לנהוג אבלות עד ל"ג בעומר שזהו פרוס (מחצית) הימים עד העצרת. אולם מה מקום יש למנהג אשכנז הנ"ל?
החורבן המהווה פיתרון
הפיתרון לכול השאלות הללו נעוץ בעובדה היסטורית פשוטה: מנהגי האבלות של ימי הספירה קיבלו ממד נוסף בקהילות אשכנז בעקבות האירועים הטרגיים שפקדו את קהילות אירופה בעת מסעי הצלב. הפרעות האיומות שביצעו הצלבנים, הצרובות בזיכרוננו ההיסטורי כגזירות תתנ"ו אירעו, כידוע, בעיקר בתקופה זו. ההרג בקהילת שפירא בוצע בח' באייר, בוורמייזא בכ"ג בו, במגנצא בג' בסיוון ובקולוניה בו' בחודש זה. פרעות אלה הביאו תמורה במנהגי האבלות של אשכנז בימי הספירה, אשר יש בהן כדי להסביר את התמיהות שהעלנו עד כה. שאלנו על מנהג אשכנז להתחיל באבלות רק בראש חודש אייר ולהמשיך בה מעבר לל"ג בעומר עד ר"ח סיוון. התשובה לכך היא שהעיתוי של גזירות תתנ"ו הוא שגרם לכך שרצו באשכנז למקד את האבל דווקא בתקופה זו.
פתחנו בשאלה מניין הגיעו איסורי הגילוח והתספורת שלא מצאנום בדברי חז"ל ואף לא בספרי הגאונים? האם לפתע במאה הי"ג החלו להתאבל יותר על מות תלמידי רבי עקיבא?!
לאור האמור מסתבר ביותר שמנהגי אבל אלה נובעים מפרעות מסעי הצלב, ואליהם אכן הצטרפו גם מנהגי אבל נוספים, כגון הימנעות מחידוש דברים המחייבים אמירת "שהחיינו", מהתענגות במרחץ ועוד. דברים אלה מופיעים במפורש בחיבור של אחד מחכמי איטליה בימי הביניים בספר מנהג טוב (סימן סא) האומר: "ומנהג טוב שלא להסתפר ושלא לחנך כסות ושום דבר חדש ולהתענג במרחץ ולעשות צפורניו מאחרי הפסח עד עצרת לכבוד החסידים התמימים והישרים שמסרו עצמם על קדושת השם". מנהגי האבל הנוספים הללו נזכרים ונעשים באשכנז גם לפי ספרי הלכה נוספים למן העת ההיא ואילך.
מאוחר יותר מצאנו החמרה נוספת במנהג יהודי אשכנז, לפיו נמנעים מנישואין בכל הימים שבין פסח לעצרת, וזאת לא כחזרה למנהג שנהג בתקופת הגאונים, אלא בשל גזירות ת"ח – ת"ט שאירעו אף הם בימים אלה כפי שמעידות קינות מאותה עת (וראו דברי ר' יעקב עמדן בסדור שערי שמים ב, דף נו). ככל הנראה עיקר תוקפן של פרעות האיכרים האוקראינים בראשות חמלניצקי ומרעיו היה בתקופה זו. הכרוניקה היהודית יודעת לספר על כמאה אלף יהודים שנהרגו ועל כשלוש מאות קהילות שנחרבו בפרעות שיצאו לדרכן בחודש מאי 1648.
עוד שאלנו לפשר הקלות הבלתי מובנת בה התייחסו פוסקים רבים וחשובים בקהילות הספרדים לתספורת בימי הספירה, ואכן אילו באבל על תלמידי רבי עקיבא בלבד היה מדובר, לא היה נוצר מן הסתם פער שכזה בין פוסקי ספרד ואשכנז. אולם כאמור תוקפו וחריפותו של האבל באשכנז הועצמו בשל חורבנן של קהילות הריינוס, ועל כן אך טבעי הדבר שמה שהיה עבור יהודי אשכנז אבל על חורבן טרי, מוחשי וכואב, נותר בקרב יהודי ספרד כמנהג קל של אבלות ישנה הקשורה באירועים מימי התנאים, אשר חז"ל עצמם לא קבעו בו חוקי אבל.
היכן האבל על השואה?
וכאן הבן שואל את שאלה הקשה והנוקבת מכולן: אם הצער על תריסר אלף הזוגות של תלמידי רבי עקיבא הביא ליצירת מנהגי אבלות מסוימים, ואם הכאב על מות כשלושת אלפים יהודים בגזירות תתנ"ו הביא לקביעת מנהגי אבל נוספים, וגזירות ת"ח – ת"ט נשאו עימן מגמה נוספת של החמרה, היכן הם מנהגי האבל שלנו על מות ששה מיליון יהודים בשואה הנוראה? איכה נוכל וראינו ברעה אשר מצא את עמנו בחורבנן של מאות קהילות, ברציחתם של אנשים, נשים וטף, אדירי הלבנון וארזי התורה, תינוקות של בית רבן באכזריות ובשיטתיות שלא היו דוגמתם מעולם, ואנו מפטירים כדאשתקד?! כיצד מבטאים אנו את הכאב התהומי שאין לו קץ ואת הזעזוע שאין לו תכלה, ולהיכן מוליכים אנו את החרפה על אזלת היד ביציקתם של אלה לתוך דפוסים של מנהגי אבל ראויים? ועוד שואל הבן שבתוכנו: מה בדבר כל אותם יהודים שנהרגו בפרעות של אנטישמים ובידי אויבי ישראל במרוצת הדורות האחרונים? האם מסורת ישראל ניערה חוצנה מקביעת מנהגי אבל בזמננו והפקירה את זירת ההנצחה לרשויות המדינה ואזרחיה?
ידעתי גם ידעתי על המשמעויות המיוחדות של מות תלמידי רבי עקיבא ועל הטראומה הייחודית שגרמו גזירות תתנ"ו. יודע אני על סמכותם של חכמנו בדורות קודמים לעומת ימינו אלה, ויודע אני לעסוק עד חצי הלילה בסוגיית מצא את ההבדלים בין אז והיום ובין ראשונים כמלאכים ואנו כבני אדם. אולם, אם כנים אנחנו, נודה שאחר כל התשובות וההסברים, השאלות נותרות במלוא תוקפן וחומרתן.
כדי לתת מענה לציון האבל על החורבן האחרון ברצוני לחזור אל האסון הראשון בו פתחנו, מות תלמידי רבי עקיבא. שאלה גדולה היא במה זכו דווקא תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה שינציחו את מיתתם ויתאבלו עליהם יותר מכול שאר הצדיקים והגיבורים שמתו במרוצת הדורות. בקרב היסטוריונים מקובלת הסברה שמותם של התלמידים אירע במהלך מרד בר כוכבא. רבי עקיבא היה כידוע הדמות הרוחנית העליונה שנתנה גיבוי ותמיכה רוחניים למרד, וכלשון הרמב"ם היה רבי עקיבא "נושא כליו של בן כוזיבא" (מ"ת, הל' מלכים פי"א, ה"ג). מדברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים אמנם נראה שמתו במגפת חולי כגון מחלת האסכרה, אולם הרב גורן בספרו מועדי ישראל נוטה לאמץ אפשרות זו תוך שהוא מסתמך על דברי רב שרירא גאון באגרתו האומר שהיה שמד על התלמידים.
הסבר זה מאפשר לנו להבין מדוע נקבע אבל לדורות עולם על תלמידים שמתו בגין חטאם. באמצעותו יכולים אנו להבין גם את המספר הגדול במיוחד של התלמידים, שכן לא מדובר ביושבים לפני רבי עקיבא בבית המדרש אלא בלוחמים שהיו תלמידיו במובן זה שהלכו לאור דרכו הרעיונית – מדינית. כמו כן מעניקים הדברים הסבר לכך שהמתים נקברו אחר שקיעת החמה. אם במוות במגפה עסקינן, מדוע לא יעסקו בקבורתם בכול שעות היום?! כיוון שבלוחמים מדובר, מובן שצריכים היו לטפל בגופות מדי ערב, רק לאחר שוך הקרבות שהתנהלו ביום. ולבסוף, כיוון שתלמידי רבי עקיבא נהרגו בידי הרומאים ניתן להבין כיצד צירפו חכמי אשכנז את אבלם לאבל על מות התלמידים הללו. לא היתה בכך משום תערובת של מין בשאינו מינו, שכן בשני המקרים מדובר בהריגה בידי אויבים.
לאור הדברים הללו אפשר לראות את מנהגי האבל בימי הספירה כמתחברים כולם לשרשרת ארוכה ואחידה של אבלות על מותם של יהודים בידי אויבי ישראל. גם בדורות האחרונים ראינו כיצד בתקופה זו שבין פסח לעצרת התקיים הכלל שקיבלנו מחז"ל שמשמים מזמנים פורענות ליום חייב. הטרנספורטים הגדולים שהובילו הנאצים ימ"ש התרכזו בתקופה זו. המאבק הערבי בהקמת המדינה היהודית בארץ שבו נפלו העיר העתיקה וגוש עציון ונהרגו לוחמים במלחמת העצמאות התנהל בתקופה זו. לא בכדי בחרה מדינת ישראל להתייחד בימים אלה עצמם עם זכרם של הנספים בשואה כמו גם עם זכרם של החללים במערכות ישראל ובפיגועי הטרור. ימי הספירה היו גם לימי הצפירה. אך טבעי יהיה אם כל מי שמנהגי המסורת יקרים לליבם, וכל מי שרוצים להוקיר את זכר הקדושים, יאחזו במנהגי האבל של ימי הספירה ויקיימו אותם במלואם לזכר כל היהודים שנהרגו בידי צוררים מאז תלמידי רבי עקיבא ועד ימינו. יש לראות במנהגים אלה הזדמנות ואפשרות לביטוי יהודי אותנטי בו משתקפים הזיכרונות ההיסטוריים שירשנו מדורות עברו עם הזיכרון הטרי של מאורעות הדורות האחרונים ומוראותיהם. כשם שימי בין המצרים מציינים את האבל על החורבנות הראשונים כך ימי הספירה יכולים וצריכים לציין את האבל על החורבן האחרון ההולך ונמשך מאותה עת ואילך.
הגישה שאני מציע לא באה לשנות דבר במנהגי האבל של ימי הספירה, אלא חותרת לחולל שינוי תודעתי והצהרתי שהוא במקרה זה בעל משקל רב. לא נקל ראש, אפוא, במנהגי האבל של ימי הספירה, כי אם נחזיק בהם במלוא עוזם, אולם מאידך גיסא לא נתפתל בהסברים לשאלה מה ראינו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא, בעוד שאיננו נוהגים אבלות אחר כול החסידים, הצדיקים והגיבורים שמסרו נפשם על קדושת ה' ולמען העם והארץ. אדרבה, נכריז בשער בת רבים כי על כל אלה אני בוכיה.
פורסם בהצפה י"א אייר תשס"ה – 20/5/05
