אחת המצוות המרכזיות של חג הפסח, היא מצוות החינוך – 'והגדת לבנך', המצווה להמשיך את שרשרת המסירה, לספר שוב ושוב את הסיפור המכונן של העם היהודי ולהפוך אותו למרכז הזהות של הדורות הבאים.
לפניכם שני מאמרים הראשון עוסק בחינוך בליל הסדר והשני מציע פרשנות מחודשת לדמותם של ארבעת הבנים שבהגדה.
לעשות סדר בחינוך וחינוך בסדר
עוד בטרם יצא עם ישראל ממצרים הוא קיבל את הציווי "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שמות יג, ח). עובדה זו ממחישה היטב את החשיבות הקרדינלית שמייחסת תורת ישראל לעשייה החינוכית. מיד עם יצירת האומה נוצרה גם הדאגה להעברת המסורת שלה לדורות הבאים, ואפשר שיש בכך גם תגובה לפרעה אשר גזירותיו על כל הבן היילוד שיקפו הבנה נכונה שחיסול דור ההמשך הוא הדרך לחיסול עם ישראל. על החשיבות של שיתוף הדור הצעיר בעבודת ה' ניתן ללמוד גם מהדיאלוג שהתנהל בין משה לפרעה, עוד לפני מכת הארבה. משה מבקש מפרעה לשלוח את האנשים לעבוד את ה', ופרעה שואל: "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?" (שם י, ח), תשובת משה היא: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ" (שם, ט). משה עומד על כך שעבודת ה' היא עניין לכל המשפחה, כולל הבנים והבנות, וזאת בניגוד לתפיסה שרווחה בעולם, אותה יצר פרעה, לפיה העבודה הדתית היא עניין לגברים מבוגרים בלבד.
מאז יציאת מצרים ועד היום, חג הפסח הוא תרגיל אינטנסיבי בחינוך. השלב הראשון בתרגיל מצוי כבר בתקופת ההכנה לחג. בשלב זה על ההורים לדעת כיצד להפעיל את ילדיהם מבלי להעיק, ולשלב אותם במאמץ המשפחתי, הממזג את ביעור החמץ עם ניקיונות האביב. הסכנה הרובצת לפתחם של ההורים היא שהם ישדרו לילדיהם מסרים של "יהדות עצבנית". מתוך הסכנה מציץ כתמיד האתגר, והאתגר סביב חג הפסח הוא שלא ניקלע בו למניה-דפרסיה – מניה בימי החג, ודפרסיה בימים שלפניו.
השלב המרכזי של התרגיל מתרחש בליל הסדר, כאשר המרכיב החינוכי מתווה את כל הערב. אנו פותחים את הסדר בכרפס שכל עניינו ליצור שינוי שיעורר את הילדים לתהות: "מה נשתנה הלילה הזה?", ומסיימים את הסדר באפיקומן, שנועד לשמור על ערנות הילדים במהלך הערב. קריאת ההגדה – העומדת במרכז הערב – אינה אלא תשובה לשאלות הילדים: "מה נשתנה?".
ליל הסדר מגלם בתוכו מסרים קונקרטיים רבים בתחום החינוך, ולהלן נעמוד על כמה מהם.
החינוך מוטל על ההורים
הסדר מזכיר לנו שמשימת החינוך מוטלת בראש ובראשונה על ההורים, ואין להטיל אותה רק על מסגרות החינוך. "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" כמו "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ " (דברים ו, ז) תובעים אחריות הורית. אמנם, יהושע בן גמלא, בן תקופת הבית השני, זכור לטוב על יוזמתו להקים מוסדות חינוך בכל אתר ואתר, אולם אף הוא לא בא לפטור את ההורים מחובתם ההורית הבסיסית שמקורה בתורה בפסוק: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (שם יא, יט). לחינוך המשפחתי יש מעלות ויתרונות ששום בית ספר לא יכול להעניק. בזמננו, כאשר ההורים עסוקים, ובתי הספר והחינוך הפנימייתי עלולים לשמש חלופה לבית ההורים, יש להדגיש שלחינוך בבית ערך מוסף שאין לו תחליף.
יש חינוך לערכים
ליל הסדר מקיים ומחזק את ההנחה הבסיסית שיש חינוך לערכים. הנחה זו אינה מובנית מאליה. כבר בשנות השבעים של המאה העשרים, עורר הסופר ס' יזהר ויכוח ציבורי כשטען שאין מקום לחינוך לערכים, הן מפני שטבעם של ערכים להשתנות עם רוח הזמן, והן מפני שאסור להפעיל השפעה מסיבית על אדם לחיות לאורם של ערכים מסוימים. שנים אחדות מאוחר יותר הגיעה החברה הישראלית להכרה שלא זו בלבד שיש מקום לחינוך ערכי, אלא שראוי ורצוי אף להקים מינהל מיוחד שיתמקד בתחום זה.
גישתו של הראי"ה קוק בנושא זה היתה שהחינוך לערכים הוא תפקידו העיקרי של המעשה החינוכי, ולדבריו "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר" (אגרות ראי"ה א, קע). גם באומות העולם הדגישו רבים את חשיבות החינוך לערכים. היה זה ניטשה שכתב: "החתירה לידע, שאינה מודרכת על ידי ערכי חינוך ותרבות, יכולה להביא עלינו ברבריות, לא פחות מאשר בורות ונחשלות". נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט, קבע במאה שעברה: "השכלה ללא ערכים היא פצצת זמן של חברת המחר".
בזמננו – כאשר בתי הספר חייבים לדחוף קדימה במירוץ ההישגים המדעיים-טכנולוגיים, והתלמידים נתונים בלחץ לימודי מתמיד להשיג ציונים גבוהים בבחינות – עלינו להזכיר לעושים שליחותם המסורה במערכת החינוך, שאין להשליך את המשא החשוב של החינוך לערכים בלהט המירוץ המאתגר. לא פחות חשוב הוא לזכור שדווקא כיום החינוך הערכי הוא ביתר שאת תפקידו של התא המשפחתי, ואל להורים להשליך יהבם רק על המערכת ולנער חוצנם מחובתם ההורית הבסיסית.
מותר, אף רצוי, לשאול שאלות
כיצד מחנכים לערכים בחברה פתוחה? ליל הסדר מלמדנו: בפתיחות. ההגדה עומדת על הלגיטימיות ואף על הנחיצות של שאילת שאלות. המשנה בפסחים מחייבת לשאול "מה נשתנה", ואפילו שני תלמידי חכמים המסבים יחדיו לסדר צריכים לשאול זה את זה. ואכן, המורשת התרבותית של עמנו שמה תמיד דגש חזק על מושג השאלה, עד כדי כך שהבדיחה העממית יודעת לספר על יהודי שנשאל מדוע הוא תמיד משיב בשאלה, ותשובתו היתה: "למה לא?".
מסורת השאלה באה לידי ביטוי בספרות התלמודית שהתשתית שלה היא שאלות ותשובות. הלומד תלמוד אינו מתעניין במסקנת הדיון אלא בכל תהליך השקלא וטריא החשוב לא פחות. לא במקרה יש בתלמוד מילים רבות המשקפות סוגים שונים של שאלה, כגון: "בעא מיניה", "אבעיא להו", "מתיב", "רמינהו", "קשיא להו", "תיובתא" ועוד. ריבוי המילים מלמד על מרכזיות המושג בעולמם של חכמים. חז"ל ראו בשאלה את המפתח להבנה ולהעמקה, ועל כן הדגישו ש"לא הביישן למד", שכן הבוש לשאול לא יצליח בלימודו.
יתרה מזו, השאלה אינה חיונית רק ללומד, אלא אף למלמד, אשר אמור להשכיל מתלמידיו יותר מכולם כיוון ששאלות התלמידים מפרות ומעשירות אף את הלמידה שלו. הגמרא מספרת על מצוקתו של רבי יוחנן לאחר שאבד לו תלמידו ורעו ריש לקיש, שכן לא יכול היה ללמוד תורה כראוי בלעדיו. שלחו אליו את רבי אלעזר בן פדת, שהיה מחזק בעשרים וארבע ראיות כל סברה שאמר, אך רבי יוחנן לא יכול היה לשאת זאת. הוא רצה חברותא, דוגמת ריש לקיש, שיקשה ללא הרף, ולא חברותא מסייע ותומך (בבא בתרא פד, ע"א).
מספרים על חוקר יהודי אמריקאי שזכה בפרס נובל, שכאשר שאלו את אימו: מה עשית שיצא לך בן כזה, ענתה שבשובו מבית הספר היא לא נהגה לשאול אותו "מה למדת היום?", אלא "מה שאלת היום בבית הספר?". הדגש על השאלה משמעו עידוד הפתיחות בחינוך – להניח לילד להתבטא, להעלות שאלות וקושיות המנסרות בחלל עולמו ללא מורא, ולאפשר לו לפתוח את סגור בלא חשש מתגובות זועמות וזועפות.
אקטיביות ויצירתיות בחינוך
עם זאת, לא צריך לחכות לכך שהילד ישאל שאלות. הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"ז) קובע: "מצווה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו", וזאת בהסתמך על מדרש מכילתא דרשב"י: "'כי ישאלך בנך' – יכול אם לא ישאלך אין אתה מגיד לו? ת"ל: 'והגדת' – אף על פי שלא שאל". צריכים להיות אקטיביים בחינוך, לא להמתין לשאלות.
מכך נגזרת גם מסקנה נוספת והיא שיש לקדם בברכה יוזמות חדשות ויצירתיות בחינוך. חז"ל ורמב"ם הציעו מגוון רעיונות שנועדו לעורר את סקרנות הילדים בליל הסדר, כגון: לשחק במשחק של חטיפת מצות זה מזה, לחלק להם פרסי עידוד דוגמת קליות ואגוזים, ועוד. בעדות ובמשפחות שונות אכן נהגו להוסיף כהנה וכהנה מנהגים בעלי אופי תיאטרלי ומשחקי שנועדו להגביר את שיתוף הילדים במהלך הסדר, ויפה הם עושים.
חינוךאינו נעשה רק באמצעים ורבליים, ולא די במטר של מלל. יש לגוון ולרענן את שיטות ההוראה באופן שידברו אל לב הילדים.
הכרת תודה
"צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח" באמירת ההגדה, כך פוסק הרמב"ם בעקבות התלמוד. חג הפסח מחנך באופן אינטנסיבי לערך של הכרת תודה. למעשה, החלק האחרון והגדול של ההגדה הוא "הלל", שעניינו הכרת תודה לבורא עולם. ערך זה, הקובע מקום לעצמו בתחום תיקון המידות והתנהגות האדם, מהווה מנוף איתן בשדה החינוך. הכרת תודה יכולה לגרום גם לצעיר בעל נטיות מרדניות לשמור על יחס חם של היענות ומחויבות למסגרת בתוכה גדל, למרות שמבחינת אמונתו האישית הוא כבר פרש לדרך אחרת. הכרת תודה יוצרת יחסים בריאים בין בני זוג, בין ילדים והורים ובין תלמידים ומורים.
חינוך מבוגרים
הפסיקה של הרמב"ם בעקבות חז"ל, לפיה "אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים", מלמדת אותנו שהחינוך אינו מגיע לקו הסיום עם קבלת תעודת הבגרות, ולא עם תעודת השחרור מצה"ל. נוח לנו לדבר תמיד על חינוך ילדים, אבל ליל הסדר מזכיר לנו שעלינו לחנך גם את עצמנו. חינוך הוא משימה לחיים. "חינוך מבוגרים" הוא לא רק שם של אגף במשרדי החינוך, אלא הגדרה קולעת לדרישה מכל יהודי בכל גיל. לעולם לא נהיה מחנכים טובים לילדינו ולנכדינו, אם לא נשתדל באופן מתמיד להוסיף ולשפר גם את עצמנו.
אינדיבידואליות
אין שיטת חינוך אחת היפה לכולם. על החינוך להיות אינדיבידואלי ומשתנה בהתאם לתכונות הילד, יכולותיו ונטיותיו. עיקרון זה עולה בבירור מהקטע של ארבעת הבנים, אשר אוצרים בקרבם משמעויות רבות, הראויות למאמר בפני עצמו. כאן נתייחס לכך שבקטע זה בהגדה מודגמות ארבע שיטות פדגוגיות שונות, כל אחת מותאמת לילד מסוים, ושמא ראוי לומר: לאדם מסוים. על כך כבר אמר החכם באדם: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו). חכמים המשיכו קו זה באומרם: "אין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ" (בבלי, עבודה זרה יט, א), וכפי שעולה מהגמרא ומפירוש רש"י שם הכוונה היא להתאמת חומר הלימוד לנטיית ליבו של התלמיד. הראי"ה קוק מציין שיש אנשים שיצאו לתרבות רעה, רק מפני דרך הלימוד שנכפתה עליהם היתה מנוגדת לתכונתם האישית (אורות התורה פרק ט). יש האומרים בשמו כי ביאליק ואחד העם, שניהם לא המשיכו בדרך התורה עליה התחנכו בילדותם, משום שביאליק, בעל הנפש הרומנטית והפיוטית נשלח לישיבת וולוז'ין הליטאית, השכלתנית, ואילו אחד העם הרציונאליסט הקר נשלח לישיבה חסידית. אילו ביאליק היה לומד בישיבה חסידית, ואחד העם בישיבה של מתנגדים, היו שניהם הופכים לגדולים בתורה.
אהבה
"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, אחד רשע" וכו'. מדוע חוזרת ההגדה על המילה "אחד" אצל כל בן? יש המפרשים על דרך הגימטרייה שהמילה "אחד" שווה לערך המספרי של המילה "אהבה". דבר גדול נרמז לנו בכך: אל כל אחד מהבנים יש להתייחס באהבה, גם אל הרשע. אין לנו את הפריבילגיה להתחמק מחינוכו של הבן שסטה מהמסלול שהועדנו. אדרבה, שם מצוי האתגר האמיתי של החינוך. כך היו בית הלל אומרים: "לכל אדם יִשנה [ילמד], שהרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים, חסידים וכשרים" (אבות דרבי נתן ב). החינוך הניתן למי שבחרו בדרך אחרת צריך להתאפיין ביתר שאת במידת האהבה, וכדברי רבא בגמרא: "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו – בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ז, ב). אי אפשר לקרב למסורת בלי להקרין אהבה, כדברי הלל (באבות א, יב): "אוהב את הבריות", ומתוך כך: "מקרבן לתורה".
חג הפסח הוא חג של אהבה. הוא מציין את אהבת ה' לעמו שגאלם למרות שהיו ערום ועריה ממצוות, ומשקף גם את אהבת עם ישראל לא-לוהיו, באשר היה העם מוכן לצאת ממצרים בלי להצטייד בכל הדרוש להליכה בדרך ארוכה במדבר, "וגם צידה לא עשו להם". עלינו להיכנס לחג הפסח מתוך אווירת שיר השירים, מגילת האהבה הנקראת בחג זה, ולא מתוך אווירת יראה שנוצרת לעיתים מתוך חששות וחרדות מוגזמים בהקפדות שונות. בראש ובראשונה צריכה אהבה זו להתבטא ביחסינו לילדים שמסביב לשולחן הסדר, ולמי שבאים בתחושה שהם שונים ואחרים. לא משנה לאיזה מארבעת הבנים פלוני דומה, על כולם נאמר: "בנים אתם ל-ה' א-לוהיכם" (דברים יד, א).
*המאמר פורסם ב'עמודים' (761), אדר-ניסן תשע"ג, עמ' 9-7.
ארבעה פנים לארבעה הבנים
ארבעת הבנים שבהגדה זכו לפרשנויות רבות, אם במלל ואם באיורים המייצגים דמויות שונות ואף משונות, ובזמננו אף הצטרפו שלל טקסטים חלופיים של ארבעה הורים ושל ארבע בנות. להלן ברצוני לעמוד על ארבעה פנים לארבעת הבנים המשקפים היבטים הרלבנטיים לזמננו. השלושה הראשונים, שכבר הוצעו על ידי קודמים, יוזכרו בקצרה, ולאחריהם הרחיב בפרשנות משלי המתייחסת להלכי הרוח הפוסט-מודרניים.
א. ארבעה דורות
הרב יצחק ניסנבוים הסביר בדרשותיו שארבעת הבנים משקפים את סיפורו העצוב של העם היהודי בדורות האחרונים: הדור הראשון – החכם, היה ספוג אמונה ומסורת, אמון על תורה ומצוות וחזותו העידו על יהדותו. הדור השני – הרשע, מרד מתוך אימוץ ההשכלה והאוניברסליזם, החלוציות והסוציאליזם, והוא בעט במסורת והשליכה אחרי גוו. הדור השלישי – התם, רואה את המסורת בבית הסבא, אך היא זרה ומוזרה בעיניו ואינה מוכרת לו, והוא שואל בתמיהה: "מה זאת"?
הדור הרביעי שנולד לבן התם, כבר אינו מכיר את הסב ה"חכם", ואינו רואה את שולחן החג. הוא נולד לתוך אווירה של ניכור ובערות, וגדל בדור שהפך מעם הספר לעם הארץ. לכן הוא "אינו יודע לשאול", ואף אין לו את מי ועל מה לשאול. התדרדרות זו שתיאר הרב ניסנבוים לפני שנספה בשואה, משקפת תופעה שאכן התרחשה במידה רבה במציאות, ומשום כך היא אומצה ופותחה על-ידי הרב י"ל מימון, האדמו"ר הריי"צ שניאורסון מלובביץ, והתחבבה גם על הרב ישראל מאיר לאו יבלח"א). לפי פרשנות זו המילה "כנגד" במשפט "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", צריכה להתפרש במובן של התנגדות. כהתנגדות לתופעה זו מצווה התורה על כל המשפחה לדורותיה לקיים "והגדת לבנך", והיא קוראת לחכמים המסבים לשולחן הסדר, להשיב בתשובות, ולנסות לחולל שינוי.
ב. ארבעה שלבים בהתפתחות הילד
גרעינה של הגישה השניה טמון בפירוש של רש"ר הירש להגדה גישה, ולפיה ארבעת הבנים מייצגים ארבעה שלבים בהתפתחות האדם. לפי פרשנותו הבן "שאינו יודע לשאול" הוא הפעוט שאינו מסוגל כלל להבין ולבצע דבר, והוא רק מתבונן פסיבי במתרחש סביב שולחן הסדר. הקריאה "את פתח לו" באה לומר להורים שעליהם להתייחס גם אליו ולעורר את תאבונו להבין ולדעת, שכן החינוך מתחיל כבר בגיל הרך.
התם הוא הילד שהגיע לגיל חינוך. הוא שותף פעיל בענייני ליל הסדר, אך עושה זאת מתוך חיקוי בעלמא. כיוון שאין הוא מבין מה עומד מאחורי פעילות הסדר הוא שואל "מה זאת"? ועל ההורים להסביר לו כדי שתתלווה הבנה לעשיה.
שלב הרשע הוא כינוי למי שהגיע לגיל העשרה, לשלב שבו הוא אינו רוצה עוד לעשות מה שכולם עושים. אדרבה, הוא מאמין שהוא מיוחד ורוצה להיות שונה מכולם. בכך הנער מגבש את זהותו האישית הנבדלת בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, ואינו מוכן להמשיך בתלם שמתווים עבורו הוריו ומוריו. לא בכדי גיל זה נקרא גיל הנעורים, שבו מתנערים המתבגרים ממה שקיבלו עד כה. בתשובה לנער המתבגר מנסים לשכנע אותו שלא לזלזל בשייכות אל הקולקטיב. גם אם אתה רוצה להיות שונה, ואנחנו מבינים זאת, אל תנתק את עצמך מן הכלל, אל תבעט בכל מה שקיבלת, גלה סבלנות והתחשבות והישאר עמנו סביב השולחן, למרות שאנחנו נתווכח אתך, ואף נקהה את שינך. איננו מקבלים את ההתרסה שלך, אבל אנחנו מבינים אותך ועלינו להישאר ביחד ולדבר על זה.
כעבור שנים אחדות מתבגר בן העשרה ומגיע לשלב החכם. עתה הוא נרגע ממרד הנעורים, ומתחיל להבין שהוא יכול לטפח את הייחוד שלו בד בבד עם חיבור אל הכלל, וקבלת הנורמות המקובלות בחברה. הוא סיים את לימודי התיכון, הגיע למכינה, למדרשה או לישיבה, ומתחיל בהדרגה להעריך את המורשת היהודית. בגיל זה הוא נקרא בחור מלשון בחירה, הוא בוחר מרצונו להכיר את עולמות התוכן של היהדות, ומעוניין להשלים את הידע שבמשך ארבע שנות תיכון ניסו להחדיר בו, אך ליבו לא היה פנוי לכך. ההגדה קוראת להורה "ואף אתה אמור לו", אל תקניט אותו על השנים שבזבז ועל הצרות שגרם, ואל תחשוב שהוא אינו רציני במשאלתו ללמוד. למד אותו מכאן והלאה הכול, עד סוף הלכות הפסח. המסקנה העולה מפרשנות זו היא שכל שלב בהתפתחות הילד מציב בפני ההורים אתגרים אחרים, ובכל גיל יש לשים לב לאתגר הנכון ולהיענות לו על ידי התאמת החינוך לשלב בו הילד נמצא. גישה זו מדגישה את חשיבות החינוך בגיל הרך, את העובדה שאסור להתייאש בשלב הנעורים, ואת החובה לעודד את הצעיר המבקש דעת ותוהה "החכמה מאין תימצא".
ג. ארבעה סוגים של יהודים
החלוקה של עם ישראל לארבעה סוגים מוכרת מרגל אחר, סוכות, כאשר המדרש הידוע (ויק"ר לפרשת אמור) עורך השוואה בין ארבעת המינים לבין ארבעה מינים של יהודים. דומני שניתן להקביל גם את ארבעת הבנים לארבעה סוגים אלה: החכם יש בו תורה כמו גם מצוות, והוא בבחינת אתרוג, הרשע הנו כלולב, יש בו תורה, אך הוא אינו רוצה לקיימה ולכן יש לו אמירה, והוא אינו שואל אלא מתריס, תוך שהוא מנצל את הידע התורני שרכש. התם, כדוגמת ההדס, מקיים מצוות, אך אין בו תורה, ומשום כך הוא שואל בתמימות "מה זאת", שכן הוא מקיים כמו כולם, אך אינו מבין. שאינו יודע לשאול הוא הערבה שאין בה לא תורה ולא מצוות. בן זה איננו הגרוע ביותר, שכן הוא בבחינת "תינוק שנשבה". גרוע ממנו הוא הרשע, שיודע ריבונו ומתכוון למרוד בו.
הקבלה זו יכולה לעלות בקנה אחד גם עם ההשוואה שנאמרת בשם האר"י ז"ל שארבעת הבנים הם כנגד ארבע הכוסות: החכם כנגד הכוס הראשונה, זו של הקידוש, הרשע כנגד הכוס שאומרים עליה את ההגדה, התם כנגד כוס של ברכת המזון, ושאינו יודע לשאול כנגד כוס ההלל.
מה המסרים שעולים מתוך השוואות אלו? המסר לחכם מתמצה בכך שאנו שמים אותו ליד הרשע, בדומה לאתרוג של סוכות, ואומרים לו אל תפרוש אלא הצטרף אל האחרים ואף אל הרחוקים. לרשע המתנדנד כלולב ללא קיום מצוות אנו נותנים את הנאומים הדתיים וההיסטוריים, וכל המשך ההגדה מכוון בעיקר אליו כדי לשכנעו שלא די בהיכרות עם ארון הספרים היהודי, אלא יש צורך להיות שותף בחוויות הקיומיות של העם היהודי ומסורתו. לתם שמקיים בלי להבין לוקחים את כוס ברכת המזון שבה מודים ל-ה' "על תורתך שלימדתנו ועל חוקיך שהודעתנו". אומרים אנו לתם שיש תורה וללמוד הוא צריך. ושאינו יודע לשאול, מנסים לעורר בו את הקשר הבסיסי למסורת, את המושגים של אמונה והשגחה, התנסות היסטורית והכרת תודה שמשתקפים בקריאת ההלל.
ד. ארבעת הבנים בעולם הפוסט-מודרני
בגישה זו ברצוני להתאים את ארבעת הבנים לעולם בו אנו חיים, ולהציע שהם משקפים את מוקדי ההתמודדות המרכזיים בין עולם התורה והמצוות לבין התרבות הפוסט מודרני. לפי שיטה זו אין החכם משקף את השלמות, הרשע איננו התגלמות כל השלילה, ושני אחיהם אינם דמויות חיוורות שניטלה מהם כל בינה והבנה.
החכם מייצג בעיניי את איש המודרנה. העידן המודרני התאפיין כידוע בעליית קרנו של הידע האנושי והחשיבה הרציונלית. ההתפתחויות שהנצו בתקופת הרנסנס באירופה והתעצמו בעידן ההשכלה, הפכו להיות מרכיב דומיננטי בעיצובה של רוח התקופה המודרנית. התפתחות המחקר והטכנולוגיה, המחשבה הביקורתית והתודעה ההיסטורית הביאו לגיבוש השקפות עולם שונות שכל אחת דגלה באמת אחרת, אולם לכולן היה מכנה משותף ברור, והוא שיש אמיתות מוגדרות שהידע והחשיבה הלוגית עומדים בבסיסן, ובאמצעותן תתקדם החברה האנושית ויקודם אושרו של האדם.
בארבעת הבנים שבהגדה היה מתבקש למצוא כניגוד לרשע את הצדיק, אולם בעל ההגדה מכנה אותו במתכוון בתואר חכם. הוא מתאפיין ברצון לדעת, ומעמיד את עולם הרוח שלו על הידע בלבד. לדעתי, החכם אינו מייצג את הדגם של היהודי המושלם והאידיאלי, שכן יהדות אינה רק ידע. החכם רואה בהיבט האינטלקטואלי של היהדות את חזות הכל, אולם יהדות שלימה מחייבת גם מעורבות נפשית ורגשית, ודורשת גם תחושה וחוויה. משום כך התשובה לחכם היא: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". דווקא הלכה זו נבחרה מכל הלכות הפסח, שכן הטעם שלו הוא שיישאר טעם קורבן הפסח בפה. מאותו נימוק בזמננו אין אוכלים דבר לאחר האפיקומן, כדי שיישאר טעם המצה בפה. אנו אומרים אפוא לחכם: לא די בכך שאתה לומד ומתעמק ומרחיב את אוצר הידע שלך, עליך לחוש ולחוות את היהדות לא רק בשכל כי אם גם בחושים. מתוך הניסיון של התקופה המודרנית, ובמיוחד לאור האכזבות שהנחילה המאה העשרים אנו מדגישים בפניו שידע אינו מספק בהכרח אושר ויושר, וחובה לשמור על הטעם הטוב.
הרשע מייצג את הצעיר הפוסטמודרני שמילת המפתח שלו היא התחברות. הרשע, לשיטתי, איננו מרדן מתפקר שנטש כליל את עולם המסורת, ועובדה היא שהוא הגיע להסב עמנו אל שולחן הסדר. ברם, הוא מתריס כנגד העול שביהדות, ומרגיש קר ומנוכר כלפי ממד החובה של עבודת ה' שמעיק עליו. שאלתו: "מה העבודה הזאת לכם", לא נובעת משאלות פילוסופיות ותאולוגיות של דת ואמונה, אלא מהרגשה שהדברים הללו לא מדברים אליו. הוא אינו טוען טענות קונקרטיות שחותרות תחת היהדות, אלא פשוט קובע: אני לא מתחבר לעבודה שלכם. בעולם הפוסט-מדרני בו אני חי לא מקיימים מסורות דת ותרבות על פי מידת האמת שבהן או מתוך סמכות, אלא בהתאם לתרומתן לחיים. אני רוצה יהדות ידידותית שמדברת אלי, ומשאירה לי מרחב של גמישות המאפשר לי למצוא טעם אישי ומימוש עצמי באמצעות התרבות הדתית. אינני רוצה לקיים מצוות כמו "עבודה" שמוכתבת מלמעלה מתאפיינת בהקפדה על דקדוקי מצוות באורח מכני וטכני. כלפי עבודה שכזו הוא מצהיר: "אני לא מתווכח אם זו אמת או לא, זה פשוט לא הקטע שלי", או שהוא מכריז במילה אחת קצרה וממצה: "מיציתי!"
כשם שהפוסט-מודרנה קראה תיגר על החשיבה הלוגית, הרציונלית ופיתחה תרבויות של העידן החדש (ניו-אייג') הבנויות על החוויה והרגש, כך בן זה מוכן לקבל רק יהדות שמדברת אל הנשמה ואל הלב. הוא עשוי למצוא את עצמו בשירה ובריקודים של תפילה, בקבלת שבת מוסיקלית או בשמחת מצווה, ועשוי גם להגיע לפסטיבלים של טבע ורוחניות בחופי הים של ישראל או של המזרח הרחוק. הוא מחפש יהדות שיש בה שמחת חיים, חוויה דתית נעימה ומסבירת פנים.
בלשון חז"ל קוראים לחייכן: "מלבין שיניו לחברו", ואילו ההגדה מציעה לנו "להקהות את שיניו", כלומר להסביר לו שאכן לא אל כל דבר ביהדות תוכל להתחבר, לא בכל מצווה תחוש הנאה וכיף. יש ביהדות גם ממד של עבודה ועול, עבודת ה' וקבלת עול מלכות שמים. בצד ההתחברות שיכולה להיות לגיטימית במידה רבה, יש ביהדות גם מרכיב אימננטי של מחויבות. קבלת העול המחייבת היא שמקנה לקיום הדתי את היציבות ואת ההמשכיות. אילו היה שם, בעבדות מצרים מי שמחפש יהדות של התחברות בלי מחויבות הוא לא היה נגאל, אלא נושר מזמן. בעולם הפוסט-מודרני שמטשטש הבדלים בין זהויות תרבותיות של קבוצות ושל אינדיבידואלים, על אחת כמה וכמה שהמבקש יהדות ידידותית וזורמת, אליה הוא מתחבר בתור בן של נוח הצדיק ולא של אברהם העוקד, בוודאי יתקשה לשמור על זהותו היהודית לאורך זמן.
בדמותו של התם, לפי הצעת הפרשנות שלי, באה לידי ביטוי הנטיה הפוסטמודרנית לסובייקטיביזם ורלטיביזם. התקופה הפוסטמודרנית בה אנו חיים מתאפיינת בירידת קרנן של האמיתות האידיאולוגיות הגדולות שבאמצעותם חשבו אנשים שיוכלו לתקן את העולם. תקופה זו טבועה בחותמה של ספקנות עמוקה האומרת כל אמת היא רק אמת יחסית, הנכונה מנקודת מבט מסוימת, אך אפשריות גם נקודות מבט אחרות. אבדה בזמננו האמונה בערכים ובאידיאולוגיות בעלות תוקף אובייקטיבי ואוניברסלי, והתקבעה התפיסה לפיה לא ניתן להכריע בין מסורות שונות של דת ותרבות. בתקופתנו פשטה ההכרה שלכל אדם הסיפור האישי שלו, ולכל עם וחברה הנרטיב שלהם. בצד האמת והצדק של ישראל ישנם גם האמת והצדק של הפלסטיני, במקביל לרפואה הקונבנציונאלית יש רפואה אלטרנטיבית, וכך גם כל שיטה דתית אינה אלא עוד דרך בין דתות ודרכי חיים רבות ושונות.
בן תקופתנו מוצא את עצמו לעיתים במעמד של התם התמה: "מה זאת"? שאלה זו מאפיינת את מי שמשקיף מן הצד, מתעניין בסקרנות שטחית של תייר, ותוהה: על מה כל המהומה? מה זה משנה מה עושים? יש כל מיני אמונות ודתות, עמים ותרבויות, ולכל אחד הדרך שלו על מעלותיה וחולשותיה והנרטיב ההיסטורי שלו. סיפור יציאת מצרים שלנו הוא עוד סיפור מכונן של התהוות לאומית ודתית כמו רבים אחרים, ומה אתם עושים ממנו עניין. התם עשוי להיות מוקסם ממה שראה בדתות המזרח, או בתרבויות אחרות, והוא לא מבין למה להתעסק דווקא עם המסורת הקונקרטית היהודית, במה היא עדיפה על אחרות. התשובה לתם היא קצרה ופשוטה: "זה שלנו", "בחוזק יד הוציאנו ה'", ויש לנו קשר מיוחד עם אלוקי ישראל. כל העמים ילכו בשם אלוהיהם "ואנחנו בשם ה' אלוהינו נזכיר", שכן זו הדרך הטבעית עבורנו להכיר בטובתו של מקום ולנהוג עפ"י מצוות תורתו, זו ברירת המחדל הנורמטיבית של היהודי.
שאינו יודע לשאול הוא הפועל היוצא הקיצוני של הסביבה הפוסט מודרנית הטבועה בחותמה של ספקנות עמוקה. כיוון שבשוק של האמיתות ודרכי הקיום יש מיגוון אופציות רחב ביותר, ולאור הפלורליזם של האפשרויות שכולן לגיטימיות, מתפתחת אצל בן דורנו קליפה של אדישות. הוא אינו יודע מאיפה להתחיל לחפש איזו שהיא אמת, ואם בכלל כדאי להתחיל בחיפוש הדרך. החיפוש אחר דרך רוחנית ודתית אינו בוער בעצמותיו, וכל העניין הדתי נראה לו בלתי רלבנטי.
במקרה הרע הוא חי בתוך בועה או אולי אפילו הופך לבוט. בדרך כלל הוא פשוט אדם שמעדיף לעסוק בעניינים השוטפים של החיים, בעבודה ובלימודים, באביזרים אלקטרוניים וטכנולוגיים או בענייני כלכלה ופוליטיקה. ממילא אין הוכחה לשום דרך ושיטה, הוא אומר לעצמו, וכל אחד עושה מה שטוב לו. כיוון שכך, עוטפת אותו חומת מגן של אדישות, והוא אינו יודע לשאול, כי כל הסדר וכל מה שמעבר אינו נוגע אליו, עובר לידו ואינו חודר, ומותיר אותו סגור בתוך חומה של חוסר אכפתיות וחוסר עניין. ההגדה אומרת לנו: "אם לא אכפת לו – את פתח לו". עליך לבקוע סדק בחומת האדישות של הצעיר המסתגר בקונכייתו, עליך להפוך את שאלות האמונה והלאום לשאלות רלבנטיות עבורו.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה אחד חכם, אחד רשע וכו'. מדוע חוזרת ההגדה על המילה: "אחד" אצל כל בן? חובבי הגימטריות אומרים שארבע פעמים אחד שווה לחמישים ושתים, בגימטריה "בן", ואף מכאן למדים אנו שבכל בן מצויים כל ארבעת הפנים.
אחרים יאמרו: משום שאחד שווה בגימטריה לערך המספרי של המילה: אהבה. דבר גדול נרמז לנו בכך: אל כל אחד מהבנים יש להתייחס באהבה, כי אי אפשר לקרב לתורה בלי להקרין אהבה. דבר זה נכון כפל כפליים באקלים החברתי של זמננו שדורש פתיחות, חינוך מתוך קרבה ולא מתוך ריחוק וסמכותיות, יחס מחבק ולא חונק, וקירוב המתבסס על אהבה ולא על יראה. על כך אמר כדברי הלל (באבות א'): "אוהב את הבריות" ומתוך כך: "מקרבן לתורה".
