חובתנו כלפי הניזוקים מן המגיפה, פרשת מצורע תשפ"א

בפרשת מצורע קוראים אנו כדברים הללו: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית, וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע, ולא יטמא כל אשר בבית. ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית, וראה את הנגע… והסגיר את הבית שבעת ימים" (ויקרא י"ד ל"ג-ל"ח).

וכתב רש"י, על פי דברי חז"ל (בתורת כהנים פרשה ה' סי' י"א) , על המילים "בטרם יבוא הכהן" וגו' (שם ל"ו):  שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע  נזקק להסגיר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה? – אם על כלי שטף, יטבילם ויטהרו. אם על אוכלין ומשקין, יאכלם בימי טומאתו. הא לא חסה תורה אלא על כלי חרס, שאין להם טהרה במקוה [אלא בשבירתם] . (וכדברי ר' מאיר במשנת נגעים י"ב ב', ועיין בשו"ת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' ק"ס ועוד עיין יבמות ע"ו ע"ב).

מפשטות לשון הפסוקים נראה ברור שידע בעל הבית כי הנגע נראה בביתו ואפילו תלמיד חכם יודע שהוא נגע ודאי (ראה משנה נגעים י"ב ה'). והוא כפי שהודיע הקב"ה "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". ואם כן, לכאורה היה צריך שכל אשר בבית ייטמא מיד מעת ראיית הנגע. אך הזהירה התורה לכהן שלא יבוא לראות את הנגע עד שיפונה הבית מכל אשר בו, ויש לתת פנאי לפנותו כדי שהתכולה לא תקבל טומאה ועל כן מתמהמה הכהן לבוא עד שיפונה הבית. וכתב הראב"ד בפירושו לתורת כהנים שם (סי' י"ב): לא ימתין לו הכהן לחבילי עצים וחבילי קנים ולא לכל דבר שאינו מקבל טומאה, אלא לכלים המקבלים טומאה. ונשאלת השאלה: למה הצריכה התורה פינוי זה? הרי אפשר לטהר את הנטמא בטבילתו במקוה ותשובתה של השאלה בצידה, שאכן ישנם דברים פחותי ערך שאין להם דין טהרה, כגון כלי חרס שאין להם טהרה אלא בשבירתם, ובלשון המשנה שם: "כלי חרס… ופך הבזוי". הווי אומר שישנם נזקים הניתנים לתיקון וישנם נזקים שאינם ברי תיקון. יש הפסד שאפשר למצוא לו החזר, ויש אשר אי אפשר למצוא לו החזר. ישנם אנשים שעל אף הנזק הכלכלי שניחת עליהם יוכלו למצוא תיקון, וישנם כאלה אשר לא יעלה בידם למצוא מזור למצבם העלוב. תורתנו הקדושה אינה מזניחה אותם אלא דואגת לתת להם פתחי תקווה, בדומה לאמור בויקרא כ"ה ל"ה-ל"ו: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך". וראה עוד יבמות ס"ג ע"א שעל "המלווה סלע לעני בשעת דחקו, נאמר "אז תקרא וה' יענה" (ישעיה נ"ח ט'), ( והשווה תנא דבי אליהו רבה ט"ו כ"ג ותוספות ויבמות שם שהקשו מחגיגה ה' ע"א.)

עוד דייק בעל האור החיים הקדוש, כי לפי הכתוב (שם ל"ו-ל"ח) יוצא בבירור שגם אחרי שיראה הכהן את הנגע, טרם נגזר דין טומאה על הדברים שבתוך הבית, ולא ייטמאו עד אשר "יצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים…" הרי ש"אין צורך להקדים לפנות קודם בא הכהן, ויכול לפנות [גם] אחר שבא הכהן [אך] קודם שיסגיר [אותו]. ולזה אמר [הפסוק], "ולא יטמא כל אשר [בבית]", פירוש, כי לצד שכשיראה הכהן הנגע שצריך להסגיר, אין רשות להתעכב מלהסגיר כל עיקר ומצד זה ימהרו לפנות. ולצד המהירות ישכחו ממון הבזוי, לזה הקפיד ה' לפנות קודם, שלא יטמא מכל אשר בבית, עכ"ל. כלומר, הקפידה התורה שבשעת משבר קשה, בו נעשים מעשים מתוך לחץ ובחיפזון, שמא ישכח המך מנכסיו עד שישקע בחובותיו ולא יוכל לחזור לקדמותו.

נמצאנו למדים כי באה התורה להורותנו כי חייבים אנו לפקוח עין על אלה אשר נפגעו קשות מן המשבר, לעזרם, לעודדם לשמרם ולחיותם, כי עני נחשב כמת, פן ירדו דומה. ויפה עושה המדינה במתן סיוע לנזקקים כדי להחזירם למסלולם, ונזכה כי בקרוב ימלא שחוק פינו, עד כי אלה אשר הלכו בבכי ובדמעה, יזכו לבוא בשמחה וברינה.

ד. שפרבר