הנוסע בדרך כיום ומתפלל ל-ה' שיצילו מחיות רעות בדרך, מן הסתם לא מתכוון לנמרים או לנחשים. סביר יותר שהוא חושב על רכבים ונהגים מסכני חיים. אולם כאשר בפתיחת פרשתנו נאמר שאם נלך בחוקות ה' ואת מצוותיו נשמור תתקיים ההבטחה: "והשבתי חיה רעה מן הארץ", מקובל לפרש שמדובר בחיות טרף של ממש. מה טיבה של השבתה זו? בכך נחלקו שנים מגדולי התנאים: "ר' יהודה אומר: מעבירם מן העולם, ר' שמעון: אומר משביתן שלא יזוקו" (ספרא בחוקותי, א). רבי יהודה מבין שהחיות הרעות תיעלמנה, בעוד שלדעת רבי שמעון הן תיאלמנה. רשב"י סבור שאותן חיות מוכרות תוספנה להתקיים, אלא שהן לא תמשכנה להיות רעות.
לכאורה, מחלוקת תיאורטית זו מתמקדת בעניין ספציפי הנוגע לאחרית הימים, ואינה רלבנטית עבורנו, אולם ברצוני להציע שמדובר בדיון עקרוני ביותר הנוגע למרכיבים רבים בחיי האדם בזמננו. חכמינו אלה נחלקו בשאלה: כיצד יש להתמודד עם מזיקים שונים המצויים בסביבתנו – האם צריך להעבירם מן העולם כלשון רבי יהודה, או שיש לקיים אותם, תוך נטרול האלמנט המזיק שלהם.
העולם המודרני מלא בחיות רעות שעלולות להזיק, מהן חיות בית כגון: טלפון סלולארי, מרשתת, מחשב או טלוויזיה, ומהן חיות בר המסתובבות במרחבי הפרא האורבניים: כלי רכב, שלטי חוצות ותרבות קלוקלת. האם צריך להעביר מהעולם את כל האביזרים הטכנולוגיים ומרכיבי התרבות שמסכנים את עולמנו הסגור, או שיש להשתמש בהם, תוך השבתת האלמנט המזיק שבהם?
במדרש האגדה שהבאנו נראה שישנה הכרעה ברורה במחלוקתם של התנאים. המדרש אינו מביא כל תמיכה לדעת רבי יהודה, אך לדברי רבי שמעון הוא מביא ביסוס מהפסוק "מזמור שיר ליום השבת" ומנבואת ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" וגו'. יתר על כן המדרש אינו מציע הסבר לדברי רבי יהודה, אך מסביר את הרציונל של רשב"י: "אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים? אמור: בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים" (שם).
כזה הוא גם שבחו של האדם שאינו נרתע מהמזיקים, אלא משכיל להתמודד עמם. האדם משתבח והולך על ידי סיגול החיות הרעות לצרכים חיוביים. למעשה, כל עולמות הידע והפיתוחים הטכנולוגיים מכילים סיכונים וסיכויים כאחד, וישנן שלוש אפשרויות בהתמודדות ביניהם: האפשרות האחת היא שהסיכונים חמורים ומכריעים, כפי שקרה כשאלפרד נובל המציא את הדינמיט מתוך כוונה שהוא ישמש למטרות בנייה ופיתוח, אך הדינמיט הפך בעיקר לאמצעי לחימה קטלני ביותר. האפשרות האחרת היא שמתקיים מאבק מתמיד השומר על איזון בין הטוב והרע, כפי שקורה, למשל, בלוחמת הסייבר שמשמשת לגניבת מידע ולהתקפות טרור קיברנטי, אך בה בעת גם מסייעת להגנה מודיעינית על אזרחי המדינה. האפשרות השלישית והשכיחה ביותר היא שהסיכויים עולים על הסיכונים, והכול תלוי ברצון הפנימי ובמאמץ של נבחרי החברה ואזרחיה: האם הם יחוקקו חוקים וייצרו מנגנוני בקרה שינטרלו את המרכיב השלילי אם לאו? כך, לדוגמה, בשימוש בתאי גזע עובריים עלולים לפגוע בעוברים או לנצלם לרעה, אולם מחקר ושימוש מבוקרים עשויים בעתיד להביא מזור למחלות חשוכות מרפא רבות וקשות.
המחלוקת הידועה בין רבי יהודה ורבי שמעון שהובילה לכך שרשב"י נאלץ לברוח מהמלכות ולהסתתר במערה במשך 12 שנים, החלה בוויכוח דומה. רבי יהודה שיבח את הרומאים ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זאת שתקנו שווקים, תקנו גשרים ותקנו מרחצאות". רבי שמעון בן יוחאי הגיב וטען: "כל מה שתקנו הרומאים רק לצרכי עצמם הם תיקנו: השווקים בכדי להושיב בהם זונות, המרחצאות בכדי לעדן בהן את עצמם והגשרים בכדי ליטול מכס מכל מי שעובר עליהם" (שבת ל, ב). במחלוקת זו נקט רבי יהודה בגישה הרואה את הטוב בפיתוחים הטכנולוגיים, ואילו רבי שמעון פסל אותם על הסף.
מתוך עמדת שלילה קיצונית זו, כאשר יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר בנו מהמערה כעבור י"ב שנים, וראו אנשים חורשים וזורעים. אמר רבי שמעון: אנשים אלה מניחים חיי עולם של לימוד תורה ועוסקים בחיי השעה! כל מקום שנתנו בו את עיניהם מיד היה נשרף, והם נאלצו לחזור למערה לתקופת הכנה והכשרה של שנים עשר חודשים נוספים. בתום שנים עשר החודשים הללו הם יצאו שוב, ועתה כל מקום שרבי אלעזר מכה היה רבי שמעון מרפא. אמר רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם שאני ואתה עוסקים בתורה כראוי. רבי שמעון עבר בשנה האחרונה תהליך שאפשר לו לראות את הטוב והראוי גם בעיסוק בענייני החומר המבטלים לכאורה את האדם מתורה. כשראה זקן שרץ בין השמשות ושני צרורות הדסים בידיו לכבוד שבת הוא אמר לבנו: ראה כמה חביבות המצוות על ישראל, ןהתיישבה דעתם.
לאחר צאתו מהמערה נכנס רשב"י הישר לבית המרחץ שאותו גינה שלוש עשרה שנים קודם לכן, וחווה כיצד אותו בית מרחץ מעדן את בשרו במובן חיובי, לאחר שבשרו נסדק כולו בשל שנות הישיבה במערה. מיד לאחר מכן הוא למד מיעקב אבינו שעליו לתקן דברים עבור הקהילה. ומה היו הדברים שתיקן יעקב עם כניסתו לארץ? רב אמר: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. מדובר בדיוק נמרץ באותם דברים שרבי שמעון גינה בוויכוח הראשון עם רבי יהודה. עתה הוא לומד מיעקב שדברים חומריים שונים עשויים להיות יעילים, וכי חשוב לתקנם לטובת החברה כולה.
רשב"י של ראשית הדרך היה תלמידו של אליהו הנביא, ודרכו היתה דרך קשוחה שתובעת הליכה עד הסוף ואינה יודעת פשרות. הקבלות רבות יש בין אליהו לסיפורו של רשב"י: שניהם מתחו ביקורת נוקבת על המלכות, על שניהם גזרה המלכות דין מוות, שניהם נאלצו לברוח ולהתנתק מהציביליזציה, שניהם התחבאו במערה, לשניהם נעשו נסים כדי שיוכלו להתקיים במקום מחבואם, ושניהם קיבלו מסרים שהורו להם לשנות את דרך הקשה והזועפת. אליהו הנביא התעקש לדבוק בדרך מידת הדין הקיצונית, ולכן קיבל הוראה לפרוש מתפקידו, ולמנות את מחליפו: "וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ" (מלכים א, יט, טו). אלישע פעל בדרך החסד, ואילו אליהו עלה בסערה השמימה. רבי שמעון לעומת זאת עבר תהליך של שינוי גישה, וכך יכול היה להפוך למנהיג רוחני רב-השפעה לשנים רבות.
שיטת רבי שמעון היא שיש לשפוט דברים לפי פנימיותם. בתחילת הדרך כאשר רבי יהודה שיבח את הרומאים על הקמת שווקים, גשרים ומרחצאות, הוא התבונן בפנימיות כוונותיהם ודן אותם לכף חובה שכן "כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן" (שבת ל, ב). בסוף התהליך, כאשר ראה את אותו זקן, ששקוע כל השבוע בעבודת האדמה, רץ עם הדסים לכבוד שבת, הוא למד להתבונן בפנימיות הדברים כדי לדון לכף זכות. הוא הבחין שאמנם כפיהם של ישראל ברגבי אדמתם, אך "כמה חביבין מצוות על ישראל" בפנימיותם (שם).
יש בזמננו מי שמסתגרים מפני התרבות והטכנולוגיה, שנתפסות בעיניהם כחיות המסוכנות של ימינו, והם מנסים לאבדם מעולמם. שיטה זו יעילה בדרך כלל רק לטווח קצר, והיא מוותרת על כל מעלותיהם של אלה. ההולכים בשיטת רשב"י רואים את הטוב שבפנימיותם של כל הפיתוחים והתופעות, ושואפים להשתמש בחיות הרעות באופן שלא יזיקו. ברם, הכרעה זו מחייבת התמודדות מתמדת בה עלינו להיות ערניים לסיכונים, לחוקק לעצמנו ולילדינו חוקים, ולהציב גבולות וכללים. רק כך יוכל "תינוק מישראל להושיט ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני", כהמשך דבריו של רשב"י.
