כל שחקן שחמט יודע שעליו להיות דרוך ומרוכז עד תום המשחק. הוא עשוי לבצע מהלכים מוצלחים ולהיות בעמדות כוח ויתרון גדול, אך אם בשלב מסוים יאבד את הנחישות והריכוז, הוא יאבד את המשחק כולו. איראן היא כנראה לא מולדת השחמט, אבל לא במקרה המשחק קיבל בה את שמו. במשא ומתן שניהלו האיראנים מול מדינות המערב הם התגלו כרבי-אומן בניהול מהלכים בעקשנות ובנחרצות הדרושים כדי ללכת עד הסוף. מדוע הם היו נחושים יותר מהיריב שעמד מולם, גוש המורכב מהמעצמות החזקות בעולם? על מנת לדעת את התשובה תצטרכו גם אתם, הקוראים, ללכת עד סופם של הדברים.
שלושה נושאים מכילה פרשת 'מטות': ענייני נדרים והפרתם, מלחמת הנקם במדיין והמשא ומתן של בני ראובן וגד. דומני שיש מכנה משותף לשלושת הנושאים הללו, והוא שבשלושתם עומדת על הפרק החובה לבצע משימה עד תומה.
לשבטים ראובן וגד הובטח עבר הירדן המזרחי בתנאי שהם יעברו חלוצים לפני העם ויילחמו בראש הצבא במלחמת הכיבוש "עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (במדבר לב, יח). ואכן ספר יהושע מעיד שהם עמדו בהבטחתם, ונלחמו עד הסוף.
במלחמת מדיין, אחרי שהמדיינים ביצעו מגה-פיגוע בישראל, בעקבותיו מצאו את מותם 24,000 אלף איש, הצטוו בני ישראל להילחם בהם מלחמת חורמה. למרות שנאמר למשה שהוא ימות מיד לאחר ביצוע המשימה, הוא יצא בזריזות למערכה, והפך בכך לסמל של מי שמבצע את שליחותו עד תום. ההליכה עד הסוף מודגשת במלחמה זו, כאשר משה לא מסתפק בהריגת הלוחמים המדיינים, אלא דורש מלוחמיו שיהרגו גם "כל זכר בטף וכל אישה יודעת איש" (לא, יז), וכן "ואֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (לא, ח).
מכאן נחזור אל פרשת נדרים הפותחת את פרשתנו, וכל עניינה הוא בחובה המוטלת על האדם לבצע עד תום את אשר הבטיח. זו הפרשה היחידה בתורה, שלמרות שהיא נוגעת לכל אדם, היא נאמרה למנהיגים, ראשי המטות. נראה שהסיבה לכך היא שמנהיגי ציבור מורגלים במתן הבטחות ללא כיסוי. דווקא הם צריכים לשמוע אישית את האזהרה "לא יחל דברו", כדי שלא יבטיחו הרים וגבעות לפני בחירות, ולאחר מכן יאמרו: "הבטחתי, אך לא הבטחתי שאקיים", כפי שאמר בזמנו לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי של מדינת ישראל.
אנשים נוטים לקיים עד הסוף את המשימה שקיבלו על עצמם אם היא נוגעת להם אישית. לכן התורה קובעת שהפרת התחייבויות ונדרים היא חטא כלפי שמים. מעתה, אף מה שהתחייב אדם לחברו יש לו אינטרס אישי לקיים, שאם לא כן הוא עובר עברה לא רק כלפי החבר, אלא גם כלפי ה'.
במקורותינו ישנן לא מעט הסתייגויות מנדרים, אולם יש מקום ל"נדרי זירוזין", שאדם נודר כדי לזרז את עצמו ללכת בדרך הישר והטוב. הרמב"ם (הלכות נדרים יג, כג) מציין כי "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים" (על מנת להגביל את תאוותו או כדי להתמודד עם בעיות השמנה וכולסטרול), "או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו…" (כדי להיגמל מההתמכרות), "וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות…" (כדי להתרחק ממעטפות חשודות), "וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר" (כדי שלא יבוא לפתות נשים לא לו). נדרים אלו הרי הם משובחים, והם מהווים אמצעים לגיטימיים כדי לחשק את האדם ולהוביל אותו להישגים.
בעבר היו הנדרים דרך מקובלת ונפוצה, ואילו כיום עלינו להיות יצירתיים על מנת למצוא דרכים שיסייעו לנו לממש את כוונותינו ולבצע בשלימות את מעשינו. כל משימה מתחילה בהרבה רצון טוב, אך, כמו בשחמט, לא די בהתחלה טובה, שכן: "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה" (ב"ר פה).
האיראנים הצליחו במשימתם, כיוון שהיא נגעה להם אישית וברמה רצינית יותר מאשר למעצמות. גם אנחנו יכולים להצליח לעמוד במשימותינו, אף בעתות קושי ומשבר, אם נפנים את החשיבות שלהן עבורנו. או אז נפעיל מחשבה יצירתית ומשמעת עצמית, ונצליח ללכת עד הסוף הטוב.
