משנת השמיטה, פרשת בראשית תשפ"ב
בחלקה הראשון של פרשתנו לומדים אנו על היעוד המקורי של האדם עלי אדמות, כי השם ית' הניחו בגן עדן אשר בו צמח "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית ב' א'), וכי תפקידו העיקרי היה "לעבדה ולשמרה" (שם ט"ו). ואולם במקום לעבדה הרי הוא איבדה, ובמקום לשמרה השחיתה. ולקראת סוף הפרשה מסופר על דורות מאוחרים יותר, שכאשר ראה הקב"ה כי "רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם" (שם, ו' ה'-ז'). ועל המילים "אמחה את האדם" נתן ר' יוחנן בדרשתו משל: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו כרם והיה נוטע בו כל מיני מאכלות. מסרו לאריס להשביחו, והיה אותו אריס עצל. לא דיו שלא עשה בו מלאכה, אלא שהחריבו. אמר לו המלך: אני מסרתי כרמי לזה להשביחו או להפסידו? מה עשה המלך, הצית בו את האור. כך הקב"ה ברא עולמו וברא בו כל מיני תענוג, ומסרו ביד אדם ליהנות בו ולהשביחו. עמדו אנשי דור המבול והכעיסו והשחיתו, וכפרו ואמרו, "מה שדי כי נעבדנו" (איוב כ"א ט"ו). מיד אמר הקב"ה: "אמחה את האדם", (מדרש הגדול לבראשית שם).
ואכן נדרש הפסוק בשיר השירים ח' י"א, "כרם היה לשלמה"- למלך שהשלום שלו, "בבעל המון" (שם)- המון בעל, שהמו אחרי הבעל. האיך מה דאת אמר, "ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות" (שופטים י' ו'). לפיכך באו עליהם המונות (מלכי האומות) והעמיד עליהם משמרות (של עובדי כוכבים). וכפי שנאמר: "שמוני נטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי" (שיר השירים א' ו'), (שיר השירים רבה שם). כלומר, אנו נתבקשנו לשמור על כרמו, ואולם לא מילאנו תפקידנו זה, אלא הרסנו את כרמו של המלך שהשלום שלו.
ומה שהיה בראשיתה של בריאת העולם ובדור המבול מתקיים בנו ובמידה מסוימת, אף בימינו. כי במקום לשמור על אוצרות הטבע ולכוון את התפתחותם להטבתם, התיעוש המוגבר והבלתי מרוסן כמעט בכל מקום, אינו אלא הורס את הסביבה מבחינה אקולוגית ומרבה פגיעות חמורות בעולם כולו, כגון בהתחממות כדור הארץ ובהתמוססות הקרחונים, תוצאותיהן וכו', והדברים ידועים היטב.
והנה לנושא רחב וחשוב זה ישנה נגיעה ישירה בזמן המיוחד הזה, כלומר בראשית שנת השמיטה שלנו. כי הרי לשנת השמיטה שלושה היבטים שונים המשולבים זה בזה:
א) ההיבט הפשוט והברור הוא ההיבט החקלאי, וכפי שנאמר, "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר, שנת שבתון יהיה לארץ…" וכו' (ויקרא כ"ה א-ז'). ומודגש היבטה של "הארץ", כי הארץ זקוקה למנוחה, כשם שבני האדם צריכים לנוח. בני אדם נחים ביום השביעי לשבוע, והארץ נחה בשנת השבע, כי לא ייתכן לעבדה ללא הרף וללא כל הפסקה, כי אז נחלשת היא ומאבדת את כוחה להצמיח ולתת את טובה לנו.
ב) ההיבט החברתי: כפי שהוא מפורש בפסוקים, "ואכלו אביוני עמך ויתרם חית השדה" (שמות כ"ג י"א), וכן נאמר,"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך… וכו'" (ויקרא כ"ה ו'). כלומר בציווי להפקרת השדות, הכרמים ופירותיהם, ונתינתם לכל מאן דבעי, מודגשת השאיפה להקטנת הפערים הכלכליים-חברתיים בין בני אדם, כאשר לעשיר ולאביון אותן זכויות בתוצרת הארץ. ובכך מקבילה היא למצוות השבת שבה פערי המעמדות מתעמעמים בכך שאין קנין והעסקים מושבתים, ועל כן השמיטה היא באמת "שבת שבתון".
ג) ההיבט השלישי הוא ההיבט הרוחני, וההבנה העמוקה אשר אין לנו שליטה על רכושנו, אין אנו באמת בעלים על נכסינו, אלא "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהילים כ"ד א').
ובאמת, כל שלושת ההיבטים הללו משולבים זה בזה. כי ההבנה שגם הארץ זקוקה לשביתה, כמו בני אדם, כי כך הוטבע בטבעה מראשית בריאתה, ואף כי כולנו תלויים בה ובאוצרותיה ומתגמדים אנו לעומת עוצמותיה, וכי כל אשר בידינו אינו אלא מתנת הבורא ית' שברצותו מעשיר וברצותו מעני, וכי לא לנו כי אם לו כל הארץ ומלואה. ואף אם אין אנו שומרים את שנת השמיטה במלוא הלכותיה, ונסמכים על היתרי גאוני עולם, שומה עלינו להיות ערים לבשורתה ומסריה, בציפייה כי נזכה לראות בחידושה השלם כבימי קדם.
