ההודיה לקב"ה על הטוב קודמת לכל. פרשת ויגש תשפ"ב

מצות עשה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום (הקדמת הפרי מגדים להלכות קריאת שמע), בכוונה, באימה, ביראה, ברתת וזיע (שלחן ערוך אורח חיים ס"א א'). והקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתו ולא יראה באצבעותיו (השווה משלי ו' י"ג) בפרשה ראשונה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמיים… (שם ס"ג ו'). והוסיף המגן אברהם (שם סעיף קטן ט'): משמע קצת ביומא דף י"ט ע"ב, דאפילו לצורך מצוה אסור לרמוז. וכוונתו להא דאיתא התם: מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב: א"ר זכריה בן קפוטל [הכוונה למשנת יומא א' ו': זכריה בן קבותל  אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל]. ומחוי ליה רב בידיה, "קבוטל"- כלומר שתיקן מקבותל באות ב' לקפותל באות פ', וממשיכה הגמרא לשאול, למה רמז לו רב בידו ולא תיקן לו בדיבור. והתשובה הניתנת שם היא כי: קריאת שמע הוי קרי. ושואלת שוב הגמרא: וכי האי גוונא מי שרי? כלומר האם בדרך של רמיזה מותר לרמוז בשעת אמירת שמע? והאמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את השמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יורה באצבעותיו. ותניא: רבי אלעזר אומר: הקורא את  השמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתיו ומראה באצבעו, עליו הכתוב אומר "ולא אתי קראת יעקב" (ישעיה מ"ג כ"ג). והכוונה בהבאת פסוק זה היא שבכך שמפסיקים בקריצת עיניים וכו' יש משום היסח הדעת לעניינים אחרים, ואין הקריאה בכוונה גמורה כלפי שמייא (ראה רש"י ומצודת דוד שם ובמהרש"א לימא שם). הא למדת כמה חמורה היא מצות קריאת שמע (המדובר כאן בפרשה ראשונה, ואולם ראה במגן אברהם שם ס"ג ס"ק י', שאולי אף בפרשה שנייה של שמע).

והנה בבראשית מ"ו כ"ט קוראים אנו, "ויאסור יוסף מרכבתו, ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד". ועל פסוק זה העיר רש"י:… אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את השמע. ומקורו במסכת דרך ארץ זוטא א' י' (מהדורת היגער עמ' 62), דשם איתא: … העבר רצונך ורצון חברך מפני רצון שמיים, שכן מצינו ביעקב שלא נשק את יוסף מפני שהיה קורא קריאת שמע וגו'. וכן הוא בבראשית זוטא:… שכן מצינו ביעקב אבינו שלא נשק  את יוסף עד שסיים קריאת שמע, וגו'.

ובדומה לכך הביא ר' יהודה בר קלונימוס משפירא, בספרו יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים תשכ"ג, ערך זכריה בן קבוטל, עמ' ק"פ: וברייתא היא במסכת דרך ארץ שכן מצינו ביעקב אבינו שלא נשק ליוסף, פירושו בשעה ש"ויאסור מרכבתו" ועלה לקראתו ונתראה אליו, ובאותה שעה היה יעקב אבינו קורא קריאת שמע, ולא רצה להפסיק, וגו'. (וראה בהערתו המאירה של המהדיר, ר' יהודה ליב הכהן מימון, שם 26.) ובתשובות הגאונים. (ליק תרכ"ד, סי' מ"ה): שאלו מן קמאי רב יהודאי גאון ריש מתיבתא ז"ל: … מהו שלא נשק לו ליוסף? ואמר דהוה קרי, יעקב אבינו קריאת שמע ולא פסק ליה. (ע"ע רש"י השלם, בראשית ח"ד, ירושלים תשנ"א, עמ' קכ"ט סוף הערה 26, שנראה שמקור מסורת זו הוא בקבלת הגאונים.)

ודומה ששורש דרשה זו הוא מתוך ההשוואה עם מה שמסופר שם מ"ה י"ד, שכאשר יוסף נפגש עם בינימין, נאמר, "ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך, ובינימין בכה על צואריו". הרי ששניהם בכו איש על צואר אחיו, שלא כמקרה של יעקב ויוסף בנו. ושמא אף מצאו מעין רמז לאותה מסורת של קריאת שמע באותו פסוק שבישעיה מ"ג כ"ב, "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", שיעקב אז עסק בקריאת שמע. ואילו בעל מנחה בלולה לבראשית מ"ו כ"ט, מציע מקור אחר, בכותבו: אל תקרא לקראת [ישראל], אלא לקריאת [ישראל]- מכאן שהיה קורא קריאת שמע. (ראה תוספות השלם לר' יעקב גליס, חלק ד', ירושלים תשמ"ח, עמ' רמ"ז אות ג', שדרשה זו היא מבעלי התוספות.)

למדנו לדעת כמה חמורה היא מצות קריאת שמע, שיש לאמרה באימה וביראה, וכפי שנאמר ביומא שם: תנו רבנן: "ודברת בם" (דברים ו' ז')… "בם", יש לך רשות לדבר , ולא בדברים אחרים וכו'. כלומר תפילתך צריכה להיות כזו שאינה נותנת מקום למחשבות זרות ולהפריע לה ולהעבירה לדברים אחרים", ואפילו מחשבת מצוה נדחית עד לאחר סיום אמירתה. ואין אם כן, להתפלא על דברי חז"ל שיעקב אבינו לא החזיר נשיקה ליוסף, כי בראותו אותו שוב בחיים, חזרה אליו רוח הקודש (ראה רש"י לבראשית מ"ו ל', ותרגום יונתן שם), והתפלל בהודיה לה' יתברך, תפילה שקדמה לנשיקת בנו. וזה דאיתא בזוהר ח"א קע"ג ע"ב, על הפסוק בבראשית ל"ה ג', שאמר יעקב, "ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי"-  מכאן דבעי ברנש לשבחא לקב"ה ולאודאה ליה על ניסו ועל טבען דעביד עמיה וכו', ותרגומו: מכאן אנו למדים שצריך אדם להודות ולשבח להקב"ה על הניסים והטובות שעשה עימו.

וגם אנו בימים אלה נקווה שנוכל בקרוב להודות להלל ולשבח לקב"ה על הטובות שעשה ויעשה לנו בקרוב בימינו, אכי"ר.