האם מותר לדווח על חולה שמסרב לשהות בבידוד? פרשת וארא, תשפ"ב
בשמות ו' י' קוראים אנו, "וידבר ה' אל משה לאמר". ועל הפסוק הזה מצאנו מימרא דרב שימי במגילה כ"ה ע"ב, וזו לשונה: אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת [כלומר בקריאת התורה], "וידבר" [כלומר, פסוק זה שהבאנו לעיל] עולה מן המנין. וכתב רש"י שם: … אף על פי שאין ללמוד ממנו כלום. וגו'. נשאלת השאלה: האם באמת אין אנו לומדים דבר מן הפסוק הזה? והרי ביומא ד' ע"ב: אמר ר' מנסיה [כך צריך לגרוס] רבה: מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו "לך אמור"? שנאמר, "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א', א'), וגו'. וכתב רש"י שם: תלמוד לומר "לאמר"- לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות וגו'. (וראה הגהות ר' צבי הירש חיות למגילה שם.) וכן הוא במדרש לקח טוב בוארא כאן: על כל דיבור ודיבור שהיה הקב"ה מדבר אל משה היה אומר לו, "לך אמור". מכאן אמרו חכמים: כל השומע דבר מחברו אינו רשאי לאמרו עד שיאמר לו חברו "אמור", וגו'. הרי שלמדו הלכה חשובה מן הפסוק הזה ומן הפסוק בויקרא שם. (ותימא על רש"י שלכאורה סותר את עצמו.)
אמנם במכילתא בא א', עמ' 4, לא מצאנו את הלימוד הזה, אלא זה לשונה: "לאמר",- צא ואמור אליהם מיד, דברי ר' ישמעאל. ר' אליעזר אומר: צא ואמור עליהם ההשיבנו דבר וגו'. ובמכילתא דרשב"י שם: "לאמר"- לאמר לישראל וגו'. ובספרא כ"י רומי עמ' ט': "לאמר"- צא ואמור להם. דבר אחר: "לאמר"- צא ואמור להם דבר אחר: "לאמר"- צא ואמור להם. והשיבני וגו'. הרי שחשו חז"ל בצורך לבאר את המילה "לאמר", שהייתה בעיניהם לכאורה מיותרת, והציעו הצעות שונות שלא היה בהן משום הלכה מעשית, ואילו ר' מנסיה רבה למד ממנה הלכה חשובה למדי.
והנה ר' ישעיה ברלין פיק, בשאילת שלום על השאילתות וישב כ"ה (מהדורת מירסקי עמ' ל', ב' ג') על יומא שם, כתב: מי יתנני ואדע טעם הגון דמכל אותן "לאמר" שכתובין ומסורין בכל הפרשיות עד פרשת ויקרא [א' א' דלעיל] לא בחר למילף מלתא דהאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר… וכו'. ותמהני עליו, שהרי התשובה פשוטה לגמרי, שהרי במכילתא לשמות דרשו הלכה זו מן הפסוק הראשון שבספר שבו המילה הזו מופיעה, דהיינו בפרשת בא, ואילו בספרא לספר ויקרא דרשו אותה בריש ספר ויקרא. ( וראה במידה ח' מל"ב המידות שהתורה נדרשת בהן: מבנין אב כיצד? זה יסוד המלמד על מה שאחריו. אימתי נקרא יסוד? משיהיה הוא נאמר תחילה).
ועל פי לימודו של ר' מנסיה רבה קבע בעל השאילתות, וישב (שם) (מירסקי עמ' כ"ג) … אפילו מילתא דאיתיה [שהוא אמת], ואמר ליה ההוא מן דהוא, ולא יהיה ליה רשותא למימר לאחרינא, אסיר ליה למימר, דאמר ר' מנסיה (יומא שם) וכו'. ( וראה בהלכות גדולות, הלכות דיינים, מהדורת רנ"צ הילדסהיימר, ח"ג, עמ' 13, ובסמ"ג לאוין ט' וכו'.) ותימאס שלא הביא הרמב"ם הלכה זו, ואף אינה בשלחן ערוך, (והשוה עוד בתמורה ז' ע"ב ובפסחים מ"ב ע"א ודיונו של בעל שדי חמד, מערכת הלמ"ד כלל קי"ט, ח"ד עמ' 97 , האם הלכה זו של ר' מנסיה "דרשה גמורה או אינו אלא אסמכתא בעלמא", ובשו"ת החתם סופר אורח חיים ס' קכ"ד סוף ד"ה והנה, ואכמ"ל.)
וברוח הלכה זו מצאנו בין תקנות רבנו גרשום מאור הגולה גזירה שלא לקרוא כתב ששלח אדם לחברו ללא רשותו (כלבו סי' קט"ז, באר הגולה יורה דעה ס"וס של"ד, וכתבו הפוסקים שנהגו לכתוב על האיגרת ששולח אדם לחברו שיש בזה משום חרם דרגמ"ה, ויש שנהגו לכתוב ופגי"ן (ופורץ גדר ישכנו נח"ש) והכוונה נידוי, חרם שמתא, ראה קהלת י"ח, דרגמ"ה. (וראה בפרוטרוט באנציקלופדיה תלמודית חלק י"ז, תנ"א-תנ"ד.)
ואכן מצינו במדרשים שמי שמגלה דברי חברו שלא ברשותו עובר באיסור רכילות. שהרי על הפסוק בויקרא י"ט ט"ז, "לא תלך רכיל בעמיך" דרשו: גדול כיסוי הסוד, שכל המגלה סוד חבירו כאילו שופך דמים, שנאמר, "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך". ופירשו חז"ל: "לא תעמוד על דם רעך"- זה הקורא כתב של חברו (מדרש גדול וגדולה, נדפס בבית המדרש ליעלעניק, חלק ג' עמ' 127, ושם עמ' 107 בשם מדרש לעולם. וכן הוא במנורת המאור לר"י אלנקאוה, מהדורת ענעלאו, ח"ד פרק י"ט, [פרק הנקרא בענין כיסוי סוד חברו], עמ' 374. וע"ע בתורה שלמה לרמ"מ כשר, פרשת קדושים, חלק ל"ב, עמ' ס"ב סי' רכ"ו.) ובמסכת דרך ארץ פרק י"א [תוספתא דרך ארץ, פרק היוצא י"ג, מהדורת היגר, עמ' 30] רבי יצחק אומר: האוכל קורצין (=מלשין, מוסר) הרי זה משופכי דמים, שנאמר, "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד על דם רעך". (והשווה זהר ח"ג רצ"ד ע"ב ומשנת ר' אליעזר, מהדורת ענעלאו, ניו-יורק תרצ"ד, עמ' 170.)
וברמב"ם הלכות דעות ז' א': המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך", ואף על פי שאין לוקין על דבר זה [מכיוון שהוא לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו] עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות בישראל. לכן נסמך לו "לא תעמוד על דם רעך". צא ולמד מה אירע לדואג האדומי [ראה שמואל א' כ"ב] … וכו'. ובסמ"ג לאוין ט' הוסיף: וגורם להרוג נפשות, דכתיב " אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם" (יחזקאל כ"ב ט'), ולכן נסמך לו "לא תעמוד על דם רעך".
וכתב הכסף משנה שם: דעת רבנו שרכיל, היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך, או עשה לך כך, אף על פי שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר, כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד [שמואל א' כ"ב י'], ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש, שאין בזה גנות לו. דאדרבא חשב שעשה עבודה לשאול כמו שהתנצל בדבריו. אף על פי שאין בו גנות לחברו, כיוון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי, דכשמו כן הוא, שהוא כרוכל המחזר בעיירות. אבל לשון הרע היינו המספר בגנות חברו … וכו'. (וראה בספרו של רי"א סילבר, ספר משפט השלום: הלכות בין אדם לחברו, ירושלים תשס"ה, עמ' רל"ד סי' ע"ג, והערה פ"ד.)
עד כמה ראו בחומרה גילוי דברים למדים אנו מן הגמרא בסנהדרין ל"א ע"א, דשם מסופר כדלהלן: ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, אפקיה רב (אמי) מבי מדרשא (ואכריז עליה) ואמר:דין גלי רזיא, וגו'. [תלמיד אחד שיצא עליו קול שגילה דבר שהיה צורך להסתירו שנאמר בבית המדרש, אחר עשרים ושתים שנים מסיפור המאורע עליו סיפר התלמיד, הוציאו מבית המדרש כעונש, אמר זה מגלה סודות ואין לסמוך עליו]. ודברים אלה באו בהמשך למה דאיתא לעיל מיניה: תנו רבנן: מניין לכשיצא [הדיין מבית הדין] לא יאמר: הריני מזכה וחבירי מחייבין, אבל מה אעשה שחבריי רבים עלי? תלמוד לומר : "לא תלך רכיל בעמך". ואומר, "הולך רכיל מגלה סוד" (משלי י"א, י"ג). (והשווה בבא קמא צ"ט ע"א, ובחושן משפט י"ט א', וש"ך שם סוף ס"ק ב' ).
ובעל העץ יוסף (בעין יעקב שם) מסביר: אף על גב דמילתא דאיתמר בי מדרשא נמי מפורסם קצת, ולא סוד ממש הוא. ולהכי מייתי ש"ס עובדא הכא, והנה מאותו פסוק שהבאנו לעיל מספר ויקרא, שבחלקו השני נאמר "לא תעמוד על דם רעך", למדו חז"ל את דינו של רודף. שהרי בסנהדרין ע"ג ע"א איתא: תנו רבנן: מניין לרודף אחר חברו להורגו שניתן להצילו בנפשו? תלמוד לומר, "לא תעמד על דם רעך". ורש"י שם ביאר: לא תעמיד עצמך על דמו, אלא הצילהו, וגו'. (וראה המשך הסוגיא שם.) וכתב הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש א' ו': הרודף אחר חברו להורגו וכו'… כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של הרודף. ושם הלכה י"ד: כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמד על דם רעך". (וראה עוד שם הלכה ט"ו, ובהגהות מיימוניות שם אות ג'.)
לאור הדברים האמורים לעיל נשאלת השאלה: מה דינו של מי שיודע בחברו שהוא חולה בקורונה, אך אינו מדווח על כך לשלטונות, ומה שחמור עוד יותר שגם אינו שרוי בבידוד. האם רשאי החבר לספר על כך לפקידי משרד הבריאות? שהרי, מצד אחד, נראה שהוא כהולך רכיל בחברו, ומאידך עשוי הוא בדיווחו זה להציל אחרים מהידבקות במחלה קשה זו, הידבקות העלולה אפילו להתפשט ברבים ואולי אף להגיע עד נטילת נפש. ונראה פשוט הדבר שאותו חולה דינו כרודף, שכאילו אוחז בחרב של נגיף בידו ומאיים לפגוע ברבים. ועל כן כלל לא חל כאן איסור רכילות אלא דין של הצלת נפשות.
ולא זו בלבד אלא שיש אומרים שהלאו של "לא תעמד על דם רעך" כולל גם את החובה להציל אדם מלעבור עבירה, והרי גילוי הדברים ימנע את החולה מלהדביק אחרים במחלתו, וכך המספר מצילו מעבירה חמורה. (ראה שו"ת מהרשד"ם ליורה דעה סי' כ"ד, ובמנחת חינוך מצוה רל"ט, שכתב: … דחיוב התוכחה … לא גרע מטובע בנהר דעובר על "לא תעמד", וגם "והשבותו" (דברים כ"ב ב') לרבות אבידת גופו. על אחת כמה וכמה דאם יכול להצילו מן העבירה, דהוא אבידת נפשו וגופו רחמנא ליצלן, בוודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו. (וראה עוד במנחת חינוך סי' רל"ז.)
ואף אין לחשוש שבכך שמפרסמים את מחלתו וסירובו לדווח ולשהות בבידוד, גורמים לו בושה ברבים. שהרי הרמב"ם, בהלכות דעות ו' ח', כתב: אבל בדברי שמיים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין עד שיחזור בתשובה, כמו שעשו כל הנביאים לישראל, וכו'. וכתב המנחת חינוך, מצוה ר"מ על דברי החינוך "אבל בדברי שמיים… מותר להכלימו"; והוא לאו דווקא אלא חייב להכלימו, וכן נראה מדברי הרמב"ם כאן. [ בחינוך שלפנינו הגרסא היא "מצוה להכלימו"] … אם אדם רואה שחברו חוטא לאנשים אחרים… נראה ברור לענ"ד דמותר … להכלימו אם אינו מקבל בצנעה, והשם יתברך ישים חלקו ממקבלי תשובה, וגו'. (וע"ע ברמב"ם הלכות תשובה ד' ב', סעיף ה'.)
כמובן, לפני שמדווחים לשלטונות יש לנסות ולשכנע את החולה שהוא בעצמו יודיע על כך ועוד יותר שיתמיד בבידודו, ולחזור פעמים מספר על בקשות אלה, (כפי שבארנו בשיעור של פרשת שמות בעניין חובת התוכחה). ורק לאחר שנתברר שהוא עומד בסירובו, נודיע על כך למי שצריך להודיעו. ונקיים בכך את מצוות הצלת הרבים, ורווח והצלה יעמוד לכולנו (ראה אסתר ד' י"ד), ותיחשב לנו כ"מציל נפשות עד אמת" (משלי י"ד כ"ה), ונראה בישועות ה' בקרוב בימינו, אמכ"ר.
