וינוחו בו, בה, בם, פרשת ויקהל תשפ"ב

בשלוש תפילות העמידה של שבת, שבנוסח אשכנז, מצאנו שלושה נוסחאות שונים בקטע הפותח ב"או"א…" בתפילת הערב אנו אומרים וינוחו בה כל ישראל מקדשי שמך", ובתפילת הבוקר " וינוחו בו…", ואילו בתפילת מנחה הנוסח הוא "וינוחו בם" וכו'.

מנהג זה הוא על פי המגן אברהם בשלחן ערוך אורח חיים רס"ה ס"ק ג', בשם ספר עולת שבת, ובעיון תפילה שבסידור אוצר התפילות (בתפילת מנחה דשבת) מבאר זה על פי הקבלה, כי בכל כתבי הקודש שבת לשון נקבה… והרוצה לצאת ידי הקבלה וגם ידי הלשון המדויקת יוסיף בתפילת הבוקר תיבת "יום" לפני שבת קדשך, ובתפילת המנחה יוסיף תיבת "ימי" [שבת קדשך], ובא הכל על נכון: ועוד הוסיף שם כי: בסידורי התימנים וברמב"ם [כוונתו לסדר תפילות כל השנה שבסוף ספר איה הבה, בקטע של "נוסח כל הברכות האמצעיות" ועיין שם] אומרים בכל תפילות השבת "שבתות" קדשך וינוחו בם", אבל היה ראוי לומר "וינוחו בהן". עוד הובאה שם הערת "המאסף" בה כתוב: בנוסח אשכנז נדפס במנחה "שבת קדשך וינוחו בם". אמרו בנוסח "בם" על פי קבלה, ושבקו הנוסח "שבתות", והרי זה תרתי דסתרי וגו'.

והנה, אף שכתב בעל עיון תפילה כי "בכל כתבי הקודש שבת לשון נקבה", אין הדבר מדויק כל צורכו. שהרי כד נעיין בפסוקים השונים העוסקים בענייני שבת נמצא כי במקצתם שבת לשון נקבה ומקצתם לשון זכר. וכבר העיר על כך בעל דרשות אבן שועיב ליתרו כ"ז ע"ג: תמצא שבת פעמים זכר ופעמים נקבה… והמדקדקים אומרים בתפילות ליל שבת "וינוחו בה" וביום "וינוחו בו". וכן הוא בשיירי כנסת הגדולה לאורח חיים רס"ח ב', דאיתא שם: ומנהגנו לומר בליל שבת "וינוחו בה", וביום שבת "וינוחו בו", ובמנחה "וינוחו בם". ושמעתי הטעם שב"בה", "בו", "בם", עולה למספר זן. ומכל מקום איני יודע מאן פליג לו, לומר חכי, ולא איכפא. ולי נראה שבליל שבת אומרים "בה" ככלה בבית אביה, שעיקר השמחה הוא בבית אביה. ובשחרית אומרים "בו", ככלה בבית חמיה, שעיקר השמחה בבית החתן, ובמנחה אומרים "בם", שאחר זה שניהם עיקר. וגו'.

שוני זה שבשלושת הנוסחאות הוא שהביא לפרשנויות שונות על פי הקבלה, כפי שהזכיר המגן אברהם. ואף שאין זכר לכך בכתבי האר"י, וכפי שהעיר הריי"בץ בספרו מור הקציעה, ואף לא בספר הכוונות, אך במשנת חסידים כתב כי כן המנהג מארי דרזין ההולכים בדרך האר"י ז"ל… ובסידור ר' שבתי ז"ל גילה הסוד שבדבר, דהיינו: "וינוחו בה" לשון נקבה, כי בליל שבת עיקר העלייה לנוקבין, אבל זאת אומרת אין לו עליה בליל שבת, אלא שמתגדל הג"ת, וכולל בו חב"ד, וחב"ד כולל המקיפין וגו'. (וראה בסידור הגאונים והמקובלים והחסידים, מאת ר' משה יאיר וויינשטאק, חלק ה', ירושלים תשל"ב, עמ' נ"ב, שהביא אף פירושים נוספים. אך אין לי עסק רב בנסתרות.

כבר הזכרנו את דברי בעל דרשות אבן שועיב, ששבת לפעמים נקבה ולפעמים זכר. כך למשל, בשמות ל"ה ב' [פרשתנו] כתוב, "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת". וכן הוא שם כ' ח', "זכור את יום השבת לקדשו" וכמו כן שם י', "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", וגו'. הרי שהשבת בלשון זכר. ואילו בשמות ל"א י"ד קוראים אנו, "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה". ושם י"ז, "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם".

וכן בויקרא כ"ג ג', "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון, מקרא קדש, כל מלאכה לא תעשו, שבת היא לה' בכל מושבתיכם". (ועוד השווה ויקרא כ"ה ו', "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה…", וכו'.) ההסבר הפשוט הוא שעל פי הדקדוק "יום שבת" הוא זכר, ושבת לבדה נקבה. אך אין בכך בכדי להסביר למה קיימים השינויים בנוסח התפילה, ועוד גדולה התמיהה שבתפילת העמידה של מנחה של שבת שלאחר שבת שבתון שהיא בלשון יחיד, בא הנוסח של "וינוחו בם" בלשון רבים. תמיהות אלה הן שהביאו לידי הפירושים השונים של בעלי הקבלה.

אמנם בסידור צלותא דאברהם מאת ר' יעקב ורדיגר (על פי נוסחו של ר' אברהם לנדא) חלק שבת ב', ירושלים תשנ"א, עמ' ר"מ, הביא מהגהות זכרון אשר (על ספר המנהגים) שכתב בזה הלשון: ושמעתי על זה ב' פירושים נכונים, "בה" מושך על השבת שבלילה, ולילה נקבה, [אף על פי שנהוג אצלנו שלילה הוא זכר], "בו" על השבת שביום שהוא גם כן זכר, "בם" על שניהם, לילה ויום. פירוש שני, כי מילת שבת היא זכר ונקבה [עיין תוס' כתובות ה' ע"א בד"ה שמא ישחוט, וביצה ב', שבת מכינה ליום טוב וכן שבת דחמורה], ויען דשבת לשון זכר ונקבה לכן אומרים בה ובו. ומה שאומרים במנחה בם, הוא על פי דברי חכמינו ז"ל (שבת קי"ח ע"ב): אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין. ויען כי במנחה בשבת אומרים "ובא לציון גואל" לכן אומרים וינוחו בם, היינו בשתי שבתות ינוחו מן הגלות, ע"כ. (וראה שם בהמשך דבריו, בעמ' רמ"א-רמ"ב, עוד טעמים שהביא לשינויים אלה.) הרי שיש שפירשו על דרך הנגלה.

אף אני הקטן, שאיני נזקק לסתרי ח"ן, דומני כי יש בנותן טעם נוסף לביאור הנוסחאות הללו שבמנהג אשכנז. שהרי בהלכות שבת ישנן, כידוע שתי קטגוריות שונות ומשלימות: זו של מצוות לא תעשה וזו של מצוות עשה. מצוות לא תעשה כגון שביתה מכל מלאכה, ומצוות עשה כגון קידוש היום, שלוש הסעודות, קורבנות היום, ומצות השמחה וכו', שכל אלה הן מצוות פעילות, עשייה, בבחינת זכרות. ואילו מצוות לא תעשה עיקרן בהימנעות מעשיית מלאכה, והן, אם כן, סבילות, בבחינת נוקבין. בתפילת הערב מודגש הצד הסביל, שהרי בתחילת "ויכולו" נאמר "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה…" וכו', וזאת בחינה דנוקבין. ואילו בתפילת הבוקר ההיבטים הפעילים הם אשר מודגשים, כנאמר, "תכנת שבת רצית קרבנותיה, צוית פירושיה עם סידורי נסכיה… ותצוונו… להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי… וכו', אף שהשבת כאן בלשון נקבה. וגם עניין שמחת השבת מוזכר בלשון של "מענגיה לעולם כבוד ינחלו… וכו'. הרי שבמוסף הדגש הוא על היבטים חיוביים ופעילים, מצוות עשה בבחינת זכרות.

ואולם ברור כשמש בצהרי היום שאי אפשר להגיע לשלמותה של השבת אלא על ידי שילובם של שני ההיבטים הללו גם יחד, רק איחודם המלא יוליכנו לשלמותה של השבת, ועל כן בתפילת מנחה, אחדות זו מרומזת בלשון של "(יום) מנוחה וקדושה לעמך נתת"- מנוחה מן המלאכה, וקדושה בקידושו של היום, וכפי שכביכול עשה הקב"ה בכבודו ובעצמו שקידש את היום השביעי בכך ששבת מכל מלאכתו אשר עשה.

ואולי ענין זה מרומז בפסוק שבירמיה י"ז כ"ד, דשם כתוב "והיה אם שמע תשמעון אלי, נאם ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בה כל מלאכה". "בה"- זהו על פי הכתיב, ואילו הקרי הוא "בו". שהרי בפסוק זה מופיעים שני פניה של השבת, מניעה מהבאת משא בשערי העיר, וקידושו של היום. והקרי והכתיב מתאחדים. בבחינת וילכו שניהם יחדיו, כלומר הקרי עם הכתיב בבחינת אחור וקדם צרתני, אחור, שכבר אינך יכול לעשות בו מאומה, וקדם שיש בידך עדיין אפשרות לפעול פעילות חיובית.

ובעוד כותבי דברים אלה, עלה בליבי כמה רלבנטי ענין זה לתקופתנו ולמגיפה הפוקדת את כולנו. כי מצד אחד עלינו לשבות ולחדול מפעילויות מסוימות ולשמור מרחק אחד מן השני, בבחינת שביתה. ובמיוחד אלה אשר נגזרה עליהם גזירת הבידוד. ויחד עם זה עלינו להיות פעילים להתחסן, ולעזור ולתמוך בכל אלה המצויים בצרה, אם כתוצאה ממחלה ואם משום קריסת מקורות פרנסתם. ועל כגון זה נאמר, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, ובזכות זה נזכה למנוחת הנפש ומנוחת הגוף, והקב"ה יזכנו לנוח בם-בהן לאורך ימים ושנים, אמכי"ר.