מאמר של הרב אילעאי עופרן

 

בע"ה

"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב)
ימי ספירת העומר נקבעו לדורות כימי אבלות על מותם של תלמידי ר' עקיבא. עיקרם ומהותם של מנהגי אבלות אלו, איננו בתיעוד היסטורי של אותה מגיפה מסתורית, אלא בהפנמת המסר הגלום בנסיבות שהביאו למותם – "שלא נהגו כבוד זה לזה". קרוב לאלפיים שנים חלפו מאז אותו אירוע ואני תוהה, האם המסר חלחל לעומק תודעתו של עולם התורה, או שמא נותרו מנהגים אלו "מן הזיפים ולחוץ"? 

הגמרא איננה מפרטת מה מסתתר מאחורי הביטוי המעורפל "לא נהגו כבוד זה לזה", אך על מנת לעמוד על המסר הגלום בסוגיה זו, שומה עלינו לנסות ולבארו. עולם התורה, מושתת ומיוסד על אדני המחלוקת, למימי ראשוני התנאים ועד לימינו אנו. זאת ועוד, התורה שבעל פה לא הציגה מעולם דרישה להסכמה או לאחידות בין החכמים, הפוסקים או הפרשנים. נהפוך הוא – "שבעים פנים לתורה" ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". ברור אפוא, כי חטאם של תלמידי רבי עקיבא לא היה בכך שלא הגיעו להסכמה ביניהם, אלא כנראה בכך שמחלוקותיהם היומיומית נעשו שלא מתוך כבוד זה לזה.

מהותו של הכבוד כלפי האחר, קשור ביכולתו של האדם למעט את עצמו ולאפשר את נוכחותו של הזולת. חכם, המכבד את בר הפלוגתא שלו, מאפשר לחברו להיות נוכח בדיון, להביע את דעתו, ולהשמיע את דבריו בשער בת רבים, גם כשאלו אינם עולים בקנה אחד עם דעתו שלו. ברור לכל כי חכם המתעקש להשמיע את קולו שלו בלבד ומנסה להדיר את רגליו או לסכור את פיו של חכם אחר, לא נוהג בו כבוד.
ה

אם על חכמי דורנו ניתן לומר כי הם נוהגים כבוד זה בזה? ספק רב בידי. המציאות בישראל כיום היא כי בעולם הדתי, סביב שירותי הדת, משרות הרבנים ומינוי הדיינים מתנהל מאבק מכוער, נטול הוד, נטול הדר ובעיקר נטול כבוד. איש מהבוחשים בקלחת אינו מעלה על דעתו "לנהוג כבוד" במי שאינו שייך לבית מדרשו, לעדתו או למפלגה שלו. כל אחד מבעלי הדעה ה"טוענים לכתר" מנסה לאייש באנשי שלומו כמה שיותר משרות של רבני ערים ויישובים, דיינים או בעלי תפקידים אחרים בתחום הדת. התנהלות זו, הנהוגה בכל החוגים הדתיים – בציונות הדתית, בקרב החרדים הספרדים, הליטאים והחסידים, אינה התנהלות של כבוד.

נראה לי כי הפנמת המסר שבמנהגי האבלות של ספירת העומר, צריכה להיות כרוכה בהשבת ה"כבוד" אל השיח הדתי במקומותינו. כבוד שיתבטא גם בכך ששר דתות חרדי יפעל למינוי רב עיר ציוני, שפוליטיקאי דתי לאומי יצביע בעד דיין חרדי, ושעסקן ליטאי יקדם בעלי תפקידים ספרדים. הדברים נשמעים כמעט כחזון אחרית הימים והם זרים ומוזרים עבורנו. אלא שרק ביום שבו יפסיקו כולם לטעון כי "כולה שלי" ויהיו מוכנים למעט את עצמם ולהכיר במקומו ובזכותו של האחר לקבל את חלקו בראש, או אז נוכל לומר כי פסקה המגיפה.

הרב אילעאי עופרן – רב קבוצת יבנה ורכז פרויקט אור חדש של נאמני תורה ועבודה

פורסם ב"עולם קטן"