על איסורי אונאה ליהודי ולמי שאינו יהודי, פרשיות בהר ובחקתי. תשפ"ג
בויקרא כ"ה י"ד [פרשת בהר] קוראים אנו, "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו". ועל פסוק זה איתא בבכורות י"ג ע"ב:… "לעמיתך" למה לי? אמרי, לעמיתך אתה מחזיר אונאה, ואי אתה מחזיר אונאה לעכו"ם, וכו'. וכתב רש"י שם ד"ה אמרי לעמיתך: דממעט עכו"ם מדין אונאה, דכתיב בסיפיה דקרא קממעטי ליה, וגו'. וכוונתו לסוף הפסוק "איש לאחיו". (השווה תורת כהנים כ"ה כ"ט, ורש"י לפסוק זה.) ולפי פשוטם של דברים נראה היה כי איסור אונאת ממון אינו מתייחס למי שאינו יהודי, אלא רק ליחסים בין יהודים.
אך בעל התורה תמימה לויקרא שם (אות פ"ג) טרח להבהיר כי אין הדבר כן. וכך כתב שם: דבר פשוט דאיירי בעובדי אלילים בימים הקדמונים שלא היו מאמינים בייחוד השם, ומרוב פראותם נדמו לפריצי חיות והיו מזיקים לחברת האדם וקנייניו וליישוב העולם וסידורו, וכמה שכתב הרמב"ם בפרוש המשניות לבבא קמא פרק ו', [משנה ג'], בהא דשור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור, וזה לשונו:… ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תתמה עליו… לפי שמי שלא נשלמו בו הכוונות האנושיות אינו אדם באמת ואין תכליתו אלא לאדם… [ועיין מה שהאריך בזה הרמב"ם בהקדמתו למשנה, סדר זרעים, מהדורת ר"י קאפח, עמ' מ"א ד"ה וכאשר.] וכל הדברים האלו מורים על כלליות העניין שסובב והולך על העמים הפראיים בימים הקדמונים שלא היו מן היישוב כלל, ואשר במדינותינו בזמן הזה אינם נמצאים כלל… ולפי זה תהיה כוונת הדרשה כאן, "לעמיתך אתה מחזיר וכו'", רוצה לומר, לעמיתך שיש לו כמוך דינים ומשפטים ישרים בין אדם לחברו, יצאו עובדי כוכבים כאלה שאין להם דינים ומשפטים ישרים, והם אלה העובדי אלילים הפראיים שזכרנו, והעניין מבואר.
והרחיב עוד יותר בביאורו לשמות כ"א ל"ה, על הפסוק, "וכי יגף שור איש את שור רעהו", דשם איתא בבבא קמא ל"ז ע"ב: "רעהו"- למעוטי של הקדש ושל עובדי כוכבים… וכו'. [אין זה מאמר בגמרא שם, אלא ניסוח שלו.] וכתב שם באות רע"ג (לבבא קמא ד' ג'): הנה על כלל דין זה בנוהג לפטור ישראל בעובדי כוכבים הרבו שונאי ישראל לרנן אחר ספרותנו העתיקה, כי כל כך לא נחשב בעיני חכמינו הראשונים כל מי אשר לא על דת ישראל יחשב עד כי הפקירו גם את רכושו באומרם שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור… והעילה הזאת הבוטה כמדקרות חרב עולה חיה על שפת צוררי ישראל בכל דור ודור. וחכמי ישראל שבכל דור ודור האריכו להבין ולהסביר כי בוודאי כוונת חז"ל על העובדי אלילים בימים הקדמונים בארצות הפראות שאינם נמצאים עתה בימינו במדינותינו וכו'… מה נאמר ונדבר, אם גדול מאד צערנו על אשר הקנאה או השנאה מקלקלת יושר ההגיון… [כי] שם באותו עניין גופיה מבאר התלמוד בעצמו את העניין אשר לו אך ורק יחזו עינימו, כי אז לא לבד שלא הוציאו לעז על קובץ התלמוד הנאדר והנהדר בקודש, כי אם גם רוממוהו ונשאוהו על נס להראות כי כל משפטיו צדק ומישרים, בנויים על אושיות ויסודות חיי מדינה ויישוב העולם בכל מקום ובכל זמן… ומעתה, הגה בעצמך, אנשים שאינם מקיימים מצוות אלה [כלומר שבע מצוות בני נח] רק עושין ההיפך, כלומר, שאין להם דין ומשפט, והם שופכי דמים, ומגלי עריות, גוזלים חומסים וטורפים אבר מן החי, מחללי השם, ועובדים לעץ ולאבן, היאך ראוי להיות דינם של אלה, אם לא כפריצי חיות טורפות המחריבות עולמות ופורעי פרעות ביישוב העולם. והן, כן ראוי לכל בעלי מידות הדואגים לשלום העולם שנהרוג עם פראים כאלה. וכן נוהגות הממלכות המתוקנות עם פריצי חיות כאלה ששוללים מהם זכויות האנושות ומרחיקים אותם ממושב בני אדם כידוע… וזה לשון הגמרא כאן:… א"ר אבהו: אמר קרא, "עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים" (חבקוק ג' ו'), – ראה הקדוש ברוך הוא שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח, כיוון שלא קיימו אותם, עמד והתיר ממונם לישראל… הא למדת שהתלמוד בעצמו מוציא מכלל זה האומות השומרות שבע מצוות בני נח אשר כאלה הם רוב האומות שבזמן הזה.
והפלא הוא שלא הביא בעל התורה תמימה את מאמרו של ר' מאיר, המובא בהמשך אותה סוגיה (שם ל"ח ע"א): מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר, "אשר יעשה האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח ה')- הכהנים והלויים וישראלים לא נאמר, אלא "אדם". הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול. (וכן הוא בסנהדרין נ"ט ע"א, ועיין שם בתוספות ד"ה האדם, גם בבבא קמא וגם בסנהדרין שם.)
והנה דומה תוכן דבריו של בעל התורה תמימה לשיטת המאירי (שלא הייתה ידועה לו בזמנו), כפי שגילה אותה פרופ' יעקב כ"ץ, גילוי שעורר בשעתו מחלוקת בין החוקרים, כי כך כתב על יחסו של המאירי כלפי הנצרות: כבר התבאר שדברים הללו [שמוצאים אנו בתלמודים] נאמרו לאותם הזמנים שהיו אותם האומות מעובדי האלילים, והיו מזוהמים במעשיהם ומכוערים במידותיהם… אבל שאר האומות שהם גדורים בדרכי הדתות, ושהם נקיים מכיעורים שבמידות הללו, ואדרבא שמענישים עליהם, אין ספק שאין לדברים הללו איזה צד… אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלה, (פירושו לבבא קמא קי"ג ע"א, ובעוד כמה מקומות. ושם הוא מפרט את התחומים שאליהם הוא מתכוון.) כ"ץ הסביר את המפנה הרעיוני הזה על רקע התפתחויות חברתיות כלכליות שבאותה תקופה. פרופ' א"א אורבך ביקש למתן את האופי הקיצוני המחודד שהקנה כ"ץ לשיטת המאירי, ואילו כ"ץ ענה לביקורתו בפרוטרוט ואף חיזק את טענותיו, ומצא לו חברים תומכים לשיטתו אצל בליצשטיין ותא שמע. (וראו במעין סיכום בספרו של י' תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד ח"ב; 1400-1200, ירושלים תש"ס, עמ' 170-167, ולא נוכל להאריך כאן בסוגיה חשובה זו.)
כל האמור לעיל נוגע לא רק לאונאת ממון אלא אף לאונאת דברים, כפי שמבואר במשנת בבא מציעא ד' ו', שם קוראים אנו: לא יאמר לו: בכמה חפץ זה? והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים, ואם הן בגרים לא יאמר לו: זכר מעשה אבותיך, שנאמר, "וגר לא תונה ולא תלחצנו" (שמות כ"ב כ'). ובתוספתא שם ג' כ"ה, מהדורת הר"ש ליברמן עמ' 79-78: כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. ועוד מרובה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת אחיו [צ"ל: ממון] הוא אומר, "אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כ"ה י"ד), ובאונאת דברים הוא אומר, "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך" (שם י"ז), ויראת ממי שפיקד על אלו, וגו'. ובבבלי שם (נ"ח ע"ב) הרחיבו ואמרו: אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה! ואם היו ייסורין באין עליו או אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו: כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב, "הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד [ואיפה ישרים נכחדו]" (איוב ד' ו'-ז'). גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו 'ויראת מאלקיך' וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלקיך'. ור' אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. ר' שמואל בר נחמני אמר: זה ניתן להשיבון וזה לא ניתן להשיבון, וכו'. (וראה שלחן ערוך חושן משפט רכ"ח א'-ג'.)
וכתב המהר"ל מפראג, בנתיבות עולם, נתיב אהבת רעו, פרק ב'; והטעם נראה לי מה שאמר באונאת דברים "ויראת מאלקיך", כי שערי אונאה לא ננעלו, והוא דבר שלא נמסר ביד שליח רק ביד הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר בסמוך, לפיכך נאמר "ויראת מאלקיך" שהוא ביד ה' ואינו ביד השליח, ומי שהוא עובר עליו הרי אינו ירא מה', אחר שהוא ביד ה'.
ובמסלת ישרים פרק י"א מונה המחבר את סוג החטאים "המצויים הנולדים מחברת בני אדם וקיבוצם, כגון הונאת דברים, הלבנת פנים, הכשלת העיור בעצה, רכילות, שנאה ונקמה… וכו'… הונאת דברים בכללה, הוא לדבר בפני חברו לבד שיבוש ממנו, כל שכן האמירה בפני רבים שיבוש בו. או לעשות לו מעשים שיגרום שיבוש, והוא מה שאמר בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"ב): אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים… וכו'.
ובתורת כהנים קדושים, פרשתא ב' י"ד, על הפסוק שבויקרא י"ט י"ד, "ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלקיך אני ה'"… היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר לו: צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים, צא בצהריים בשביל שישתרב… שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב שנאמר "ויראת מאלקיך אני ה'" וגו', והרי הקב"ה יודע שכוונתך לא לטובתו". (ביאור מאת החפץ חיים. וראה עוד בתורת האדם מאת ר' יוסף דוד הלוי עפשטיין, ניו-יורק תשל"ז, עמ' 30 הערה 6, על ההבדל בין מסירת עצה ומסירת ידיעה.)
והגדיל והרחיב דברים החפץ חיים בספרו שפת תמים פרק א', בביאור "מה היא המרמה, שצריך האדם להרחיק עצמו מזה?", בכתבו: הנה המרמה נקרא הדיבורים אשר ידבר האדם וכוונתו להטעות בו את חברו, ובכלל זה כל ענייני התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות; ואפילו אם אין בעצם השקר נזק והפסד לחברו, אך ייתכן בו לעשותו סיבה אל נזק ואל הרע, כמו המטעה את חברו שיאמין בו כי הוא אוהב ורֵעַ נאמן עמו, ומתכוון בזה כדי שיבטח בו ולא יישמר ממנו ויוכל להדיח עליו רעה- גם זהו עוון פלילי והוא משנואי השם עבור זה. כמו שאמרו חכמינו ז"ל: שלושה הקב"ה שונאן, ואחד מהן- המדבר אחד בפה ואחד בלב (פסחים קי"ג ע"ב), גם הקב"ה מתנקם בו עבור מידה רעה זו, כמו שנאמר בירמיה (ט' ז') "בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו". ונאמר אחריו, "העל אלה לא אפקד בם נאם ה', אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי" (שם ח')… כי אלה החלקים ענשם הוא על שני דברים: על השקר, ועל הנזק הצרור בכנפיו, כעניין שנאמר, "תועבת ה', שפתי שקר" (משלי י"ב כ"ב), וכל שכן בזה שמתנכל בערמומיותו להזיק ולהצר לחברו… כמה שנואה ומגונה מידה זו לפני הקב"ה, שמסלקו עבור זה מעל פניו, שנאמר, "לא ישב בקרב ביתי עשה רמיה [דבר שקרים לא יכון לנגד עיני]" (תהלים ק"א ז'). ועוד עיין בהרחבה בספרו של י"ד עפשטיין מצות העצה, ניו-יורק תשמ"ג, עמ' ש"א-ש"ח, פרק הנקרא "אונאת דברים שלא על ידי דיבור", דברים נכוחים וניחוחים.
הוי אומר שהאונאה-רמיה, איסור חמור הוא, וזה מתייחס לכל יהודי (כשיטת ר' יונה באגרת התשובה סי' ל"א ובשערי תשובה, שער ג' סי' ק"ד, ולא כדברי הרמ"א בשלחן ערוך שם, בשם יש אומרים, דהיינו בעל נימוקי יוסף ובבא מציעא ל"ב ע"ב מדפי הרי"ף), ואף למי שאינו מבני ישראל. והקב"ה ישמרנו מלהיכשל באיסורים חמורים אלה, כי "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ"ז ל"ד), חזק חזק ונתחזק.
