נוכחות או מה הילד רוצה ממני?

 

 

 

15.4.2012

עולם המבוגרים יודע הכל. כך גדלנו.

את זה איבדנו.

המבוגרים שאנחנו היום, לא יודעים הרבה, לעומת הידע שמתרוצץ בחוץ חופשי.

הילדים שלנו יודעים דברים שלנו אין מושג בהם.

אז היכן הכוח שלנו?

מה הסמכות ההורית שלנו?

"מה אני אומרת לילד שזרק לעברי – 'אבא משליט טרור בבית ,ואני לא מקבל את זה'. מאיפה הוא הביא את המשפט הזה?", שואלת אותי מרים, אם לילד בן 15. כנראה ילד ממוצע לגילו, עם מודעות שאפשר לקרוא בכתבה של עיתון נשי.

"ומה אני אומרת לו בחזרה?" , היא שואלת. "מגינה על אבא? כועסת על החוצפה?"

"אני מנחשת שכעסת", אמרתי.

"כן" היא ענתה, "לא יודעת למה, אבל הגבתי בתוקפנות חזרה."

"כי שמטו לך את העליונות ההורית. את בסיס הידע שלך. ילד לא אמור לדעת להגיד משפטים כאלה. זה שיח של עולם המבוגרים".

כבר לא.

גידלו אותנו שידע הוא כוח.

זה עבר. ידע היום פתוח לכל, ואינו כוח יותר.

אז מה אני עושה מול ילד שבמשפט אחד מראה לי את כוחו?

א.     לא נבהלת.

ב.     נושמת

ג.      לא הולכת אל השכל שלי – ששם נמצא הידע, אלא למקום אחר

ד.     הולכת אל הנוכחות שלי.

לנוכחות שלי אין צורך בשום ידע. זה דבר שהוא שלי וזמין בכל רגע שאני רוצה בו. זה הדבר שהילד שלי בעצם מבקש. את הנוכחות שלי. להרגיש את העוצמה ההורית שלי.

כן לפעמים זה מאתגר יותר מאשר לענות סתם תשובה, או פשוט לכעוס חזרה. זה מבקש מודעות עצמית אמיתית. אבל זה דבר שאפשר להתאמן עליו ולחזק אותו כל פעם עוד ועוד.

הידע השכלי שלנו פחות ופחות רלוונטי בהורות החדשה, אבל הידע החוויתי שצברתי כאדם חי, נושם, מתנסה, קם ונופל בעולם – הרבה יותר חזק, הרבה יותר נוכח,והרבה יותר חשוב לילד המתבגר שלי.  ב'צחצוח חרבות' בנוסח אינטרנטי הוא חזק, אבל נוכחות שקטה ולא נבהלת הוא ישמח ללמוד ממני.

בלהה קריצר אריכא – רעיה ואם לשלושה.
מטפלת גופנפש ורוח.

 

שלחו לנו מאמרים והגיגים:  neemaney@toravoda.org.il