הליווי הרוחני מן השורש היהודי מאמין באדם ובייחודו הבלתי מותנה ובכך מעניק לו תחושת משמעות ותקווה. בימים קשים שכאלה, אפשר למצוא בכלים שהוא מספק מקור מרפא עבור אנשים השרויים במצוקה

 

מאז הטבח בשמחת תורה, נתבקשתי, כמלווה רוחנית וכמדריכה בליווי רוחני, לחשוב ולכתוב על רעיונות שונים לשילוב הכלים והחשיבה של הליווי הרוחני בכל מסגרות התמיכה הרגשית־נפשית־רוחנית נוכח האסון שפקד את עם ישראל היושב בארצו. נתבקשתי להתייחס לכלים הנובעים משורש יהודי, שניתן לשלבם במסגרות טיפולי בריאות הנפש השונים לכל מגוון האוכלוסיות ממוצא יהודי בישראל, הפונים היום לקבל סעד נוכח ההלם.

בעולם המערבי (מערב אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה), הליווי הרוחני הוא התמחות של אנשי דת (נוצרים פרוטסטנטים בעיקר). בישראל, ביקשו מייסדי התחום המקצועי, בין השנים 2006–2018, להנגישו לכל האוכלוסיות. התחום אינו טיפולי; הכלים שבהם אנו מסתייעים "מתרגמים" כלים ששורשיהם בדת לכל אדם, על פי השקפותיו וטעמיו התרבותיים, חייו או אמונתו.

בשל היות התחום חדש עדיין קיימת דעה קדומה שהתחום מיועד אך ורק לאנשים ונשים הנוטים למות או אבלים, אבל למעשה, כל אדם המתמודד עם מצוקה כלשהי יכול להסתייע בכלים ובתובנות המונחות ביסוד התחום. קשה למדוד סטטיסטית את הצלחות הליווי הרוחני, שכן בכל מקרה ההצלחה נמדדת בהשגת יעד אחר, ואולם ניתן לראות באופן כללי שיפור ניכר במצבם של רוב מוחלט של האנשים והנשים הזוכים ללווי רוחני.

בימים קשים אלה, כל התשתית הרעיונית המוצקה שעליה מונח רצון החיים של רבים מבני עמנו, מוטלת על כפות המאזניים. בשלב הראשון יש להקל על ההלם, הכאב, החרדה, הבדידות. בנוסף, תופעה זו דורשת התערבות שונה מזו שידעה הפסיכואנליזה המערבית ובנותיה.

 

מגבלותיה של הפסיכואנליטיקה

על מגבלותיה של הפסיכואנליזה נוכח משבר מוסרי חמור באנושות, שאת אחד ממופעיו הזוועתיים ראינו עתה, פרסמה רבות (ולצערנו מרבית כתביה טרם תורגמו מצרפתית לעברית) פרופ' אליענה אמדו לוי-ולנסי. לוי-ולנסי, פסיכואנליטיקאית ופילוסופית צרפתית-ישראלית יהודייה, הייתה האישה הראשונה שהתמנתה לפרופסור באוניברסיטת בר אילן ותלמידה-שותפה ללוינס ולמניטו בתחייה היהודית בצרפת שאחרי השואה. היא עלתה לארץ אחרי מלחמת ששת הימים.

לשיטתה, הן המרקסיזם והן הפסיכואנליזה הן שיטות חשיבה המשקפות "ראייה שלילית ופסימית של גורל האדם, שפה ושם מבצבצת לה מתוכה תקוה לא־מוגדרת, שהאנשים אינם מקבלים כראוי את האחריות לה ולעולם אינם שולטים בה".[1] כלומר, בעוד הפסיכואנליזה נועדה לתת לאדם תקווה, היא משותקת בעניין זה משום שהיא מושתתת על השקפות עולם פסימיות (והיא מדגימה זאת מתוך כתביו של פרויד ואחרים). מכאן האמביוולנטיות וחוסר היעילות שלה ושל שיטות הטיפול המשתלשלות ממנה.

לשיטתה, הן המרקסיזם והן הפסיכואנליזה הן שיטות חשיבה המשקפות "ראייה שלילית ופסימית של גורל האדם, שפה ושם מבצבצת לה מתוכה תקוה לא־מוגדרת, שהאנשים אינם מקבלים כראוי את האחריות לה ולעולם אינם שולטים בה"

תקופתנו מסתגרת על ידי אידיאולוגיות, מדעניוּת (הפיכת ההסתמכות על המוסכמות המדעיות שאינן מוחלטות לדת), פילוסופיות של האבסורד, וכל אותם איים קטנים, שכולם מעבּדוֹת לשלילת אנושיותו של האדם.

לאורך ספרה, מעמידה לוי-ולנסי את התנ"ך כחלופה למיתוס היווני שהזין את הפסיכואנליזה, ומדגישה את הרלוונטיות הרבה של סיפורי התנ"ך לחזון של טיפולי בריאות הנפש, כך שיזדהו עם הצו של ספר דברים: "'ובחרת בחיים' […] אחת הדוגמאות לאופן בו סיפורי התנ"ך אמורים להוות תשתית בריאה יותר לטיפול הפסיכולוגי היא בנייתו של נח את התיבה העתידה להציל מן המבול את האדם ואת כל הבריות […] צדיקותו של נח מהווה מעצמה מכשול לייאושו של אלוהים ומצילה את הארץ מן המבול – אותה צדיקות המתגלה כאן בשתיקה".[2]

כלומר, בבחירה בחיים, שאמורה לכוון את המטפלים בבריאות הנפש, מבחינה לוי-ולנסי בכל סיפורי התנ"ך בברית עם נח ש"מחייבת" את אלוהים לבחור בחיים של האנושות. פרשת נח נושאת אם כן, מסר טיפולי לאנושות כולה, המשתעבדת לתשוקת המוות.

 

להאמין בייעוד האדם

לוי-ולנסי לא הכירה את דרכי הלווי הרוחני, אך דומה שתשתיתו המקצועית הולמת ביותר את תובנותיה. הנחת היסוד של מקצוע הליווי הרוחני היא שלכל אדם יש ייעוד. הוא עובר ניסיונות, עתים נכשל בהם עתים מתמודד עמם, ובהתמודדותו הטובה עמם תורם תובנות חשובות לעולם. הנחה זו היא הקו המשותף לגיבורי התנ"ך – האתוס של העם היהודי שהנחיל לאנושות.

ארווין יאלום, פסיכותרפיסט אתאיסט אמריקני ממוצא יהודי, מהדהד תובנה כזו ומציין ש"הרצון להשתלב בחיים קיים תמיד בכל אחד מאתנו וגם במטופלים שלנו, והפעילויות הטיפוליות של המטפל צריכות להיות מכוונות להסרת המכשולים הניצבים בדרכו של המטופל".[3]

אך מנקודת המבט של לוי-ולנסי ומנקודת מבטו של הליווי הרוחני, תובנה זו אינה מספקת: על המטפל או המלווה הרוחני להניח שלחיי כל אדם יש משמעות וייעוד, או לאלה המאמינים בכך – נשמה שאנו יכולים לסייע לה לקבל מושג על תפקידה בעולם ולממשו (מדובר גם באנשים ונשים שאינם במצב קוגניטיבי צלול, על כן יש להבין את המשמעות הרחבה של תפקיד זה).

על המטפל או המלווה הרוחני להניח שלחיי כל אדם יש משמעות וייעוד, או לאלה המאמינים בכך – נשמה שאנו יכולים לסייע לה לקבל מושג על תפקידה בעולם ולממשו

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ מסביר בספרו 'נשמה': "אמנם נשמתו של אדם תמיד מורה לו ומכוונת אותו, אבל אין זה פשוט להגיע להבנה והשגה בפועל של ההדרכות הללו […] אדם היודע את מהות עצמו יכול לנסות לבנות את חייו הפנימיים והחיצוניים בהתאם, כך שהם אכן יתנהלו בנתיב הראוי להם על פי שורש נשמתו".[4]

בשפה חילונית או פלורליסטית יותר, היינו מסתייעים בהגדרתו של פרופ' אליעזר שביד, מייסד חקר המחשבה בעת החדשה לגווניה, שהנשמה היא "התובנה שהאדם יודע את עצמיותו כישות רוחנית עודפת על גשמיות הגוף".[5]

כאשר המטופל פתוח לשוחח על שאלת אמונתו בייעודו בחיים או מה לדעתו תפקידו הנשמתי, כדאי לערוך עמו או עמה שיחה על כך. עבור חיילים ואזרחים שהיו בקו הראשון של הטראומה הדבר ייעשה אולי בשלבים מאוחרים. עבור יהודים פשוטים המתמודדים עם אתגרים מתמשכים הדבר יכול להתרחש כבר עכשיו. אפשר פשוט לצטט משפטים מתוך אלה שהוזכרו לעיל ולשוחח עליהם, או שהאדם אותו מלווים יכתוב משהו על משמעותם. יש להקפיד על כך שהשיח על נושאי עומק אלו, לפחות בהקשרו היהודי, יהא עדין ועקיף. נושאים מעין אלו הנם לב ליבו של הליווי הרוחני.

יש לחדד ששאלות קיומיות אלו נוגעות קודם כול בגישת המטפל. האם הוא מגיע לליווי או לתמיכה הרוחנית מתוך התבוננות טובה, המאמינה בערכו הסגולי ובייעודו של האדם שאותו הוא מלווה? הליוויים הרוחניים המתקיימים בכל המרחבים הנם לעתים קצרים מאוד (למשל, בפתח חדר מיון – אז נדרש לתת למלוּוה כלים להתמודדות בחטף ממש), אבל תמיד יהא האמון שאנו נוטעים בו, במהותו, בייחודו בעולם, בשורש נשמתו, נר לרגלנו. זאת ברוח התפיסה במשנה (סנהדרין ד, ה) "מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל־אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ."

 

הערכה רוחנית

תהליך של ליווי רוחני נפתח לרוב (לעתים באופן לא מודע) בהערכה רוחנית. הערכה רוחנית היא סוג של תשאול המעניק למי שעושה ליווי רוחני הבנה ביחס לעולמו הרוחני של המטופל. הנחת היסוד היא שכל אדם, תהא מודעותו הקוגניטיבית אשר תהיה, יש לו עולם רוחני ויש לו או לה תרומה רוחנית לעולם.

בתהליך ההערכה הרוחנית מברר המלווה הרוחני היבטים שונים על האדם שינתבו אותו אל ההתערבות הרוחנית המתאימה. במאמרי 'הערכה רוחנית בתהליך הליווי הרוחני לקשישים',[6] הצגתי בפני קוראי העברית את מרבית השיטות המרכזיות, וניתן לשאוב ממנו מידע על הנתיבים לפענח את מאפייני עולמו הרוחני של האדם. בימים אלו, כאשר לב המצוקה הוא האסון הנורא ותחושת אובדן האמון, וכמובן החרדה התהומית מן הבאות, מומלץ לשאול שאלות ברוח דבריו של הרב פסח קראוס, המלווה הרוחני הראשון שפעל בירושלים עד לפני מעט יותר מעשור, אשר ראה את הליווי הרוחני כהזדמנות לחיבור (ולא הזדמנות לתיקון, שזה תפקידן של שיטות טיפוליות המתעמקות בכאבי הנפש).[7] אם כן, הייתי שואלת שאלות ברוח זו, רוח החיבור:

  • ספרו על רגעים של חיבור למישהו או למשהו משמעותי בחייכם בכלל ובעת האחרונה בפרט, על רגעים מפתיעים של חיבור והשראה, על רגעים משמחים של חיבור.
  • איזה חיבור הייתם רוצים ליזום עכשיו עם מי שיקר ללבכם? עם תוכן שמשמעותי לכם? עם איזו עשייה המשמעותית לכם?
  • מה נותן לי כוח בימים אלו? איזה מעשה טוב עשיתי בימים אלו? האם אמרתי מילה טובה? מחווה? תפילה אישית?
  • ואם בדמויות מופת עסקינן, הרי שאחת השאלות שניתן לשאול היא, מיהו האדם מעורר השראה שהשפיע עליי? האם מעשיו של אותו אדם, דברים שאמר, הם הנותנים לי השראה או כיוון כעת?

המכנה המשותף לכל השאלות הללו הוא החיבור לזהותו ההיסטורית והמשפחתית של האדם: היכן הוא מתחבר לשורשיו. חיבור לשורשים מחדד את החוסן האישי ואת רשתות התמיכה. יהודים, אם לתרגם את תובנותיו של הפילוסוף ישעיהו ברלין לשפה טיפולית, הם בני אדם בעלי עוגנים היסטוריים. הם באים ממקום מסוים והולכים למקום אחד. יש לשאול: מה בהיסטוריה המשפחתית עדיין מפעם ומתווה עבורם את הייעוד?

המכנה המשותף לכל השאלות הללו הוא החיבור לזהותו ההיסטורית והמשפחתית של האדם: היכן הוא מתחבר לשורשיו. חיבור לשורשים מחדד את החוסן האישי ואת רשתות התמיכה.

במקביל, ניתן לשאוב משיטתה של הצדקת המיסטיקנית ימימה אביטל, 'שיטת החשיבה ההכרתית', אותה מתרגלים יהודים רבים היום בארץ ובעולם, ולהציע למלוּוים להתמקד בהכרת הטוב. השאיפה הזו, להתבוננות בעין הטובה בזולתנו וברצון והיכולת לראות באותה נקודה אבן שואבת לאתגרי חיינו באשר הם, היא נקודה מרכזית בהערכה הרוחנית ובתחילת תהליך הגילוי הרוחני הפנימי. לבדוק, להעריך, להתבונן זו עצת תחום הליווי הרוחני בקרב יהודים – כאשר ידוע לנו שהניצוץ הנשמתי, תודעת הייעוד האישי, יזהר דווקא כאשר לא ערים לנוכחותה.

 

החברותא המרפאת

לבסוף אציע שני כלים נוספים בתחום הליווי הרוחני. האחד לטווח קצר, למי שנמצא בחרדה, והוא מדיטציה משורש קבלי; והשני הוא חיבור תפילה אישית.

ברגעי חרדה אני ממליצה על מדיטציה שנכתבה על ידי אסטל פרנקל פסיכולוגית אמריקאית בעלת תשובה, הרואָה את עצמנו ככלי של אור, ברוח הפסוקים מתהלים לו, ח-י: "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱ-לוֹהִים כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר". ברגעים של חרדה וסכנה, ניתן לדמיין את עצמנו ואת יקירינו הנמצאים בסכנה, מלאי אור או עטופי אור. פרנקל מציעה את המהלך הזה:

דמיינו שנהר אור לבן זורם מן השמים כלפי מטה, אל קודקודכם, ומשם הוא נכנס אל גופכם וממלא אתכם באור, ממלא כל איבר וכל תא בגופכם בנוגה וחום ומביא עמו מרפא לכל גופכם וישותכם. בעוד האור הזה ממלא אתכם, נסו לראות את עצמכם כגופי אור קורנים. כעת דמיינו שאתם מוקפים באור. מכל עבר ואתם גם מלאים באור וגם מוקפים בו.[8]

בנוסף, אפשר לקיים לימוד משותף עם המלוּוים של כל חומר לימוד מחזק. יש לברר עם המטופלים מהו חומר הלימוד המשותף שיכול להיות חביב עליהם. באחד הליוויים שהדרכתי, למדה המלווה הרוחנית ביחד עם המלוּוה, אדם סקרן וחכם אבל עם ליקויי למידה קשים, אשר היה במצב אובדני עקב טרגדיות במשפחתו, את 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל. ניתן ללמוד ביחד שירה עברית או לשיר ביחד.

ייתכן שהשורש האנתרופולוגי של הפרקטיקה של לימוד משותף הוא "גלגול" של תבנית הלמידה המסורתית של החברותא הנהוגה בבית המדרש היהודי. זוג לומדים בצוותא מתעמק במקור לימודי בעל משמעות משפטית־פילוסופית־קיומית.

במאמרו 'תיאוריה של רגשות', מדבר הרב סולובייצ'יק על הנביא והרב כדמויות של "מלווים רוחניים", אך דבריו מהדהדים אצל כולם. המורה למעשה "מזמין אחרים לחלוק עמו את ההרפתקה הנהדרת הקרויה ידע, כיוון שהוא חש כי חווייתו איננה מושלמת כל עוד לא יחשוף את יופייה ואת הדרה בפני האחרים".[9] במסגרת הליווי הרוחני, הלימוד המשותף שואף שלא להיות היירררכי.  המלמד־המלווה הרוחני יושב כלומד בצוותא עם המלוּוה. העתקתו של מודל זה מבית המדרש המסורתי אל מסדרונות בית החולים, בתים פרטיים של חולים וקשישים, מסגרות לנוער בסיכון, בסיסים צבאיים, שיחות טלפון ועוד, מרחיבה את שערי בית המדרש ופותחת אותו.

הספרים 'אמת וחסד' (2015), ו'האור הגנוז בשורש הנשמה' (2022),[10] מנגישים קטעי מדרש והגות יהודית מודרנית לצד שאלות לשיחה עם מלוּוים ויכולים להתאים לחברותא במצבי חיים שונים.

הכלי השני המקובל בליווי רוחני הוא חיבור תפילה אישית ספונטנית, בעל פה או בכתב. למי שמתאים, כדאי להציע.

 

להתבונן במרכיבי החיים

מאחד משיריה של לאה גולדברג,[11] משתמע כי –

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

אכן, בכל מצב המצריך ליווי רוחני קיים ממד מסוים של צער על מה שיכול, שהיה צפוי או ראוי היה שיתקיים וכּיזב או כָּשל. זהו אותו קורטוב של מוות. אבל לאחר שאנו מחפשים קצה חוט על מנת להעריך מהן המצוקות ומה התקוות הרוחניות של האדם הכּאוב, מתחיל תהליך עדין של מודעות לייעודו האישי. לעתים, עצם שאילת שאלות בתהליך ההערכה הרוחנית הראשוני, ועצם ההאזנה לתשובות השונות, יש בהן יותר מקורטוב של גאולה מן המצוקה ומזור לנפש הדואבת.

מאידך גיסא, גם שעה שאנו נושאים את אותו קורטוב של סבל וייאוש אל אשר נלך, חיינו זרועים יהיו בברכות רבות: "יקיצות יפות", "טיולים", "שיח אוהבים" ועוד. עניינו של הליווי הרוחני להתבונן בכל מרכיבי חיינו ובעדינות להעביר את מרכז הכובד מאימת המוות שאנו ניצבים נכחה ומוּדעים לה, לרבות מותם של חלומות, מותו של אמון ועוד – אל האתגר הבוחן למה אנו מחוברים, מה ייעודנו, מה מסע הנשמה שלנו, היכן אנו.

כמו נח הצדיק, במהלך הליווי הרוחני, אם כמתעוררים לבחירה בחיים ואם כמעוררים, אנו מתעקשים על הברית של אלוהים עם האדם, ועל מה שיכול לעורר בנו את תחושת הייעוד הזה: מדיטציה, לימוד תפילה, ובוודאי הקשבה ושיחה מלב אל לב.

 

_________________________________________________________________________

*ד"ר עינת רמון, מייסדת ומנהלת מסלול מרפא להכשרה בליווי רוחני במכון שכטר למדעי היהדות

 

[1] אליענה אמדו לוי ולנסי, הדרכים והמכשלות בפסיכואנליזה, תל אביב 1979, עמ' 334.

[2] שם, עמ' 337.

[3] ארווין יאלום, פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית (מאנגלית: מרים שאפס) ירושלים 2011, עמ' 406.

[4] עדין אבן ישראל שטיינזלץ, נשמה, ירושלים 2015, עמ' 98–99.

[5] אליעזר שביד, להיות בן העם היהודי: מבט אישי, ירושלים תשנ"ב, עמ' 54–55.

[6] עינת רמון, 'הערכה רוחנית בתהליך הליווי הרוחני לקשישים', גרונטולוגיה וגריאטריה, מד-1 (2017), עמ' 27–50.

[7] פסח קראוס ומורי גולדפישר, למה דווקא אני? התמודדות עם צער, אבדן ושינוי (מאנגלית: רחל טוקטלי), תל אביב 1995, עמ' 113.

[8] אסטל פרנקל, סוד הטיפול היהודי: ריפוי הנפש ברוח הקבלה (מאנגלית: לינדה פניאס), ירושלים 2009, עמ' 48.

[9] הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, מסות על אבלות ייסורים והמצב האנושי (מאנגלית: אביגדור שנאן), ירושלים תשס"ד, עמ' 174.

[10] עינת רמון (עורכת) , האור הגנוז בשורש הנשמה: אמרות אהרן דוד גורדון לעבודה רוחנית פנימית, ירושלים תשפ"ב; עינת רמון ודוד גולינקין (עורכים), אמת וחסד: מקורות ללווי רוחני מן המדרש והמחשבה העברית המודרנית,   ירושלים 2015.

[11] לאה גולדברג, שארית החיים – שירים מתוך העיזבון.