"היה מדהים שעם כל העיסוקים שלו באקדמיה, בבני עקיבא, במעלה, בעמותת שלומית – למשפחה, לנכדים ולנינים תמיד היה לו זמן. הם היו מתקשרים אליו כל שבוע. כמו שמתקשרים להורים, הם היו מתקשרים גם לסבא. הייתה לו יכולת יוצאת דופן להגיע לאנשים ולהתעניין בהם, מעבר לעיסוקים האקדמיים שלו".
כך מספידה נחמק'ה מורן את אביה, פרופסור אמנון שפירא זיכרונו לברכה, איש הקיבוץ הדתי ומזכ"ל בני עקיבא לשעבר, שהלך השבוע (שלישי) לעולמו בגיל 88. רעייתו הדסה נפטרה שנתיים לפניו, והוא הותיר אחריו שישה ילדים ונכדים רבים. "כשהיינו בבית החולים, והוא כבר ידע שהוא חולה ב־ALS, למרות החולשה שהלכה וגברה, כשהייתה מגיעה אחות הוא היה מתעניין מה מקור השם שלה ומה המשמעות שלו – הרבה פעמים בערבית, ומאיפה היא. ראית איך הוא ממגנט אליו גם נינים בני שנתיים, גם רופאים וגם אנשים מבוגרים שבאים מתרבות אחרת. זאת הייתה יכולת מדהימה", היא מתארת בשיחה עם 'בשבע'.
"כשבאנו למיון לפני האבחון, רופאה נוירולוגית שאלה אותי שאלות, ואחרי זמן חזרה עם תשובות ברורות. אף שכבר היה לו קשה לדבר, הוא אמר לה: אני הייתי מרצה באוניברסיטה, ואם היית סטודנטית שלי, הייתי עכשיו נותן לך מאה. אחותי ואני ראינו איך היא מאושרת. היא סיפרה לבעלה ולהורים שלה: תראו איזה מטופל היה לי – איך הוא הקשיב לי ונתן לי מאה. היכולת שלו להגיע ללב של אנשים הייתה מופלאה".
שפירא הגיע לקיבוץ טירת צבי לפני יותר משבעים שנה במסגרת גרעין גאולים של בני עקיבא תל אביב מרכז. "כאן בקיבוץ הוא היה חלק מגרעין של צעירים נלהבים, שרצו להקים קיבוץ עצמאי, אבל בקיבוץ הדתי אמרו להם: אנחנו צריכים השלמה לקיבוצים הוותיקים", נזכרת יזרעאלה כספי, חברת הקיבוץ. "גרעין גאולים היה מחולק לשניים: חלק הלכו לטירת צבי וחלק הלכו לעין הנצי"ב. אפילו שהם רצו מאוד להקים יישוב חדש, הם לא קיבלו את ההזדמנות הזאת, אלא נשלחו לחזק את היישובים הקיימים. בתקופה ההיא, הקיבוצים הקיימים היו במצב לא פשוט אחרי מלחמת השחרור, והזדקקו לכוח אדם כדי להמשיך להתקיים".
עם חולצת תנועה עד יומו האחרון
במשך השנים רצה שפירא להתקדם בלימודים אקדמיים, ויצא ללמוד בבר אילן מקרא ולשון. במקביל עבד בתור מורה בבית הספר המשותף לקיבוצים הדתיים של עמק בית שאן. "הוא היה מקובל מאוד על הילדים, שאהבו את השיעורים שלו", מספרת כספי. את התואר הראשון והשני שלו עשה בבר אילן בתנאים קשים. "הדרך הייתה ארוכה, אבל הוא לא ויתר. הקיבוץ אישר לו ללמוד יומיים בשבוע, והוא עשה את זה בדרך מקורית: הוא נסע באופניים מהקיבוץ עד בית שאן – מרחק עשרה קילומטרים, היה משאיר שם את האופניים, עולה על אוטובוס לבר אילן, לומד שם יומיים וגר אצל ההורים שלו אם היה צורך, וחוזר שוב באוטובוס עד בית שאן, ומשם לטירת צבי באופניים. הוא היה נמרץ מאוד, והיה לו חשוב להתקדם גם בלימודים וגם לא להפסיד שום דבר.
"אמנון היה איש של הגות ועסק במה נכון, איך נכון להתנהג ואיך להיות מהאנשים הדתיים שגם עובדים וגם שומרים את כל כללי הדת שצריך, כמו חליבה בשבת או שנת שמיטה. הוא חיפש את המקורות, וכתב על זה הרבה. בשילוב של תורה ועבודה הוא ראה שאיפה לחיים נכונים. הוא הטיף נגד הימנעותם של החרדים משירות צבאי ומעבודה. הוא גם התנגד להפרדת בנות ובנים בתנועת הנוער, כי סבר שחינוך מעורב וחברה מעורבת טובים יותר. הוא גם נלחם על ארץ ישראל ועל תורת ישראל. גם השיעורים שלו היו מרתקים. הוא היה איש משפיע, איש רוח, מקובל ואהוב. נהג בצניעות בחייו הפרטיים, השקיע הרבה, בעיקר בלימודים ובמה שהיה נראה לו חשוב ונכון", היא מציינת. "הרבה מבני גילו בקיבוץ עזבו במשך השנים ועברו העירה, והוא ואשתו נשארו כאן עד סוף ימיהם, וראו בכך חשיבות גדולה. חיי הקיבוץ מצאו חן בעיניהם, והם חינכו את הדור הבא להיות אנשים הגונים, ישרים ודתיים".
שפירא שימש מזכ"ל תנועת בני עקיבא במשך שתי קדנציות ולאחר מכן היה חבר בהנהלה הארצית של התנועה. במהלך שנות כהונתו הוא נודע במלחמתו נגד הפרדת סניפים בבני עקיבא, מגמה שהחלה בסניף הרובע היהודי בירושלים. לאחר מכן היה מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטת אריאל. בתו נחמק'ה מעידה שהפעילות הציבורית הענפה שלו הייתה נוכחת בבית עוד הרבה קודם לכן, ובחלקה גם הילדים היו שותפים פעילים. "נסענו לשליחות של שנתיים מטעם בני עקיבא העולמית לשיקגו. אנשי שיקגו אומרים שהם מחלקים את התקופה לעד אמנון ואחרי אמנון. המון בוגרים משיקגו עלו לארץ, ואנחנו בקשר איתם עד היום.
"בתור ילדה צעירה – בשבט נבטים או ניצנים – בזמן שבקיבוץ לא ידעו כל כך מה זה בני עקיבא, הייתי הולכת איתו בשבת לסניף תל אביב מרכז – איפה שהוא היה קומונר, היכן שהוא ואימא שלי הכירו", היא מספרת. "הייתה לנו הליכה של יותר משעה, ובדרך הוא היה מסביר לי מה זה בני עקיבא, הוא לימד אותי את 'יד אחים', התאמנו בדרך על 'שמאל ימין' ו'במקום דרוך', והוא הסביר לי איך הוא מעלה את השבטים. עד השנה שעברה", היא מסבירה, "בכל שבת ארגון בטירת צבי הוא היה לובש חולצת תנועה, והוא היה זה שמעלה את השבטים. אומנם כשהייתי ילדה, הרבה פעמים הוא לא היה בבית כי היה בפעילות ציבורית כלשהי, אך הנוכחות שלו הייתה מורגשת מאוד", היא מדגישה. "לא הרגשנו בחסרונו. הוא היה שם גם כשלא היה".
שפירא החזיק בארסנל דעות ייחודי. מצד אחד היה חבר מליאת מועצת יש"ע וסמן ימני בקיבוץ הדתי, ומצד שני שימש בחבר הנאמנים של תנועת 'נאמני תורה ועבודה' מיום הקמתה. "הוא היה חדשני ליברלי מאוד בדעות שלו", מתארת בתו. "הוא לא פחד משינויים. כמובן, הם חייבים להיות במסגרת ההלכה, במסגרת התורה. הוא אהב כל כך את חיי התורה וקיום המצוות, עד יומו האחרון הוא הניח תפילין כמה שהיה יכול. מבלי להיכנס לפוליטיקה, המצב היום הכאיב לו מאוד. הוא אמר: צריך לעשות שינויים, אבל לא ככה. אי אפשר שיהיו אמירות קשות כל כך של צד אחד על הצד השני. הוא אהב כל כך את עם ישראל ואת תורת ישראל.
"הוא לא ראה שום התנגשות בין היהדות לערכים הדמוקרטיים. הוא כותב בספר האחרון שלו, וגם בספר שלפניו, שהרעיונות הדמוקרטיים נולדו בתנ"ך. הוא מונה המון ערכים שאנחנו חושבים שמקורם ביוון הקלאסית, אבל לא, הם מהתנ"ך. רעיונות של הפרדת רשויות ושל התנגדות לכוח ושל יחס למיעוט. אבא אמר: הכול נמצא בתורה".
הרב יובל שרלו, שהחזיק ידידות רבת שנים עם פרופסור שפירא, מחדד את השילוב הייחודי שלו, שבא לידי ביטוי מצד אחד בקול ימני מאוד ומצד שני בקול ליברלי מאוד, "אפילו אנרכיסטי במידה מסוימת", הוא קובע. "הוא טען שהתנ"ך הוא אנרכיסטי, שיש אנרכיזם ביהדות. הוא היה קול מתון במישורים הדתיים, במאבק נגד הדרות של קבוצות, במאבק נגד ניסיון לטעון על סולם דתי, שיש מישהו שנמצא מעל אחרים. השילוב הזה בדרך כלל לא נמצא במחוזותינו. יש תפיסה, לפחות בציונות הדתית, שימניות פוליטית וקפדנות לא נעימה הולכות ביחד, והוא היה אחר. קול שהיה חסר כל כך בשבועות האחרונים, כמה היינו צריכים אותו".
לאורך השנים שבה את ליבו של הרב שרלו האופי הייחודי של שפירא. "הוא מהאנשים שמתנהגים כמו נער במובן הטוב של המילה – עד ממש לקראת הסוף. מלא עזוז, מלא כוח, מלא התלהבות. לוקח דברים ברצינות ובשמחה. כותב מכתבים, חוגג, מגיב, ועוד כהנה וכהנה. אדם שלא נס לחו", הוא משרטט.
מה תהיה המהפכה ה־81?
ההיכרות הראשונה של הרב דניאל שילה עם אמנון שפירא הייתה בסניף תל אביב של בני עקיבא. בימים ההם רק מעטים הלכו ללמוד בישיבה בכפר הרא"ה. "כשהייתי צריך להחליט בנושא הזה, אף שהוא עצמו למד בצייטלין, הוא היה מאלה שעודדו אותי ללמוד בכפר הרא"ה", מספר שילה. בהמשך הדרך שיתפו השניים פעולה סביב החינוך הציוני־דתי של בוגרי הישיבות התיכוניות. "בהיותי הרב של מושב נחלים, הבחנתי לפתע שבישיבות התיכוניות, לרבנים שהגיעו מהישיבות הוותיקות יש מגמה להפנות את תלמידיהם לישיבות הוותיקות של בני ברק ושל ירושלים, ולא לישיבות הסדר. הם תיארו כאילו הישיבות שלנו אינן ישיבות, והסתכלו בביטול על מרכז הרב ועל כרם ביבנה. נכנסתי למאבק בנושא הזה, בתחילה על ידי מאמרים ב'הצופה', ואמנון נרתם מאוד לפעולה, ובנושא הזה היה לנו קשר רב כל השנים.
"הוא לקח מאמרים שפרסמתי ב'הצופה' והכניס אותם ל'זרעים' של בני עקיבא. יחד הלכנו לדבר עם גורמים שונים בישיבות התיכוניות, למשל עם הרב יגל זצ"ל, כדי שיפעלו נגד הדבר הזה. מכיוון שהוא היה אז רכז בני עקיבא, הוא יצר הד לנושא. כעבור זמן ההורים גם כן קלטו את העניין, ובתוך שנים אחדות חדלו להיות ר"מים מהמגזר החרדי בישיבות התיכוניות שלנו".
הרב שילה מציין כי שפירא היה מחובר לרב דרוקמן ולרב צוקרמן מכפר הרא"ה. "הוא תרם מאוד לזה שהרב חיים דרוקמן זצ"ל ייחשב כמנהיג, כמי שיש משקל רב לדעותיו. הוא העריך וכיבד את הרב אברהם צוקרמן זצ"ל, שהיה פעיל בבני עקיבא כמעט עד יומו האחרון. הוא התחבר אליו והעריך אותו. יחד עם זאת הוא פעל שבני עקיבא תישאר בצורתה. גם הרב דרוקמן התנגד לקמפיינים נגד תנועה מעורבת ורצה שהדברים יבואו מלמטה, בהבנה, ולא בהנחתה מלמעלה שהייתה מפרקת ויוצרת התנגדויות קשות".
הרוח הצעירה של שפירא באה לידי ביטוי גם כשהדברים לא קרו כפי ראות עיניו. כך למשל קרה כאשר קיבוץ טירת צבי, ששפירא היה חבר בו, הפך לקיבוץ מתחדש, בדומה ליישוב קהילתי. "לאמנון היה קשה מאוד. מבחינה אידאולוגית הוא קיבוצניק במובן הישן והטוב והיפה של המילה, כמו שהיו פעם", מספר נחמיה רפל, לשעבר מזכ"ל תנועת הקיבוץ הדתי. "אבל אחרי שהוא ניהל מאבקים לא פשוטים בקיבוץ נגד אלה שהובילו את הקיבוץ להפרטה – להיות קיבוץ מתחדש, בסופו של דבר, באחרית ימיו הוא בירך על השינוי שנוצר בטירת צבי. אומנם הוא היה מעדיף שהקיבוץ יישאר במתכונתו הקודמת, אבל הוא הבין שזה לא אפשרי, והפריחה של טירת צבי כקיבוץ במתכונת החדשה, עם משפחות צעירות וילדים, שימחה אותו מאוד. כשהקיבוץ הישן הלך והצטמצם, הקיבוץ החדש פרח. זו דוגמה למהלך שעמד בסתירה לאידאולוגיה שלו, ושנגדו הוא נלחם בשצף קצף באספות החברים ועל גבי העלון המקומי ובכל מקום שהוא היה יכול, אבל בסופו של דבר הוא ידע לברך על השינוי שנעשה, וזכה לראות את הקיבוץ בפריחתו כפי שהוא כיום".
שפירא היה חבר פעיל בוועדת החינוך ובוועדה המדינית־רעיונית של תנועת הקיבוץ הדתי. "בשני המקומות האלה הוא הביא את הרוח של בני עקיבא, למשל בדיונים בנושא חברה מעורבת. היום הם לא במודה כל כך, אבל בזמנו היו הרבה דיונים על העניין הזה. הוא תמיד ייצג את הקו של בני עקיבא של אז – בנים ובנות בחברה אחת מעורבת.
"מבחינה מדינית הוא היה הקול הבולט והחזק ביותר בצד הימני. הוא השפיע, כי התנועה נעה כל הזמן. בדיונים בתוך התנועה אמנון ייצג את הצד הימני עוד יותר מאשר חנן פורת ז"ל. מהר מאוד פורת התמנה לחבר כנסת, והוא היה במקום אחר בשעה שאמנון היה חבר בתנועה וחבר מן השורה בדיונים, כך שבוועדה המדינית הרעיונית הוא היה הנציג הבולט ביותר של האגף הימני".
לפני כשבועיים יצא ספרו החדש של שפירא 'מה חידשה היהדות בעולם התנ"ך – 80 מהפכות', שנכתב בתגובה לטענה של ההיסטוריון יובל נח הררי שהתרומה של היהדות לאנושות היא מזערית. בספר מציג שפירא 80 חידושים שהיהדות הביאה לתרבות האנושית. "זהו ספר חיוני כל כך שמביא את הבשורה הגדולה של היהדות ומפרט מה עשינו, ומצד שני יש בו גם קריאה לנו עצמנו לשאול היום מה המהפכה ה־81, מה המהפכה ה־85 שאנחנו צריכים לחולל בעולם", מסכם הרב שרלו את משנת חייו.
המאמר הזה התפרסם ב https://www.inn.co.il/
