עד אשר יהיו ערים דעוטף עזה מאין יושב ובתים מאין אדם והארץ תשאה שממה, פרשת יתרו תשפ"ד

כבר עמדנו על כך שיש ואתה קורא את הפסוקים בפרשת השבוע וההפטרה, ויש מהם אשר מזדקרים לפניך וכאילו מדברים אליך ישירות בענייני דיומא. ואין הדבר מפליא, כי כבר אמרו חז"ל, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו… (הגדה של פסח, משנה פסחים י' ה'), כלומר, בכל דור ודור הפסוקים מגלים לנו מעין נוף אחר וחדש המשקף את המצב העדכני. ועל כן לפעמים משתנה המשמעות של הפסוק מן הקצה אל הקצה, אך נשארת באותו עניין. ואכן, על הדיבר של "לא תרצח" (שמות כ' י"ג) איתא בזהר (ח"ב, צ"ג ע"ב): "לא תרצח", לא. פָּסְקָא טַעֲמָא בְּכָל הָנִי תְּלָת. וְאִי לָא דְּפָסְקָא טַעֲמָא, לָא הֲוֵי תִּקּוּנָא לְעָלְמִין, וִיְהֵא אָסִיר לָן לְקָטְלָא נַפְשָׁא בְּעָלְמָא, אַף עַל גַּב דְּיַעֲבוֹר עַל אוֹרַיְיתָא. אֲבָל בְּמָה דְּפָסְקָא טַעֲמָא, אָסִיר, וְשָׁרֵי, וגו'. (לא. יֵשׁ טַעַם מַפְסִיק בְּכָל שְׁלֹשֶׁת אֵלֶּה. וְאִם לֹא הָיָה טַעַם מַפְסִיק, לֹא הָיָה תִקּוּן לָעוֹלָמוֹת, וְיִהְיֶה אָסוּר לָנוּ לַהֲרֹג נֶפֶשׁ בָּעוֹלָם, אַף עַל גַּב שֶׁיַּעֲבֹר עַל הַתּוֹרָה. אֲבָל בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ הֶפְסֵק טַעַם – אָסוּר וּמֻתָּר), וביאר דברי הזהר בעל צרור המור כאן, בשם מדרש הנעלם: פסק הטעם בין לא תרצח, שאם "לא תרצח" היה סמוך, לא היו יכולים בית דין להרוג הרוצח או החייב במיתה. אבל עכשיו ניתן להרוג, שנאמר לא-תרצח. והפירוש של פסקא טעמא הוא מפני שבחומשים עתיקים יש במילה "לא" מרכא טפחא, ולכן שלושת תוין דגושין ורפין. (וראו מה שכתב רמ"מ כשר בתורה שלמה שם, עמ' ק"ג אות של"ה, ועוד העיר שם שיש הבדל בזה בין קריאה ביחיד ובין קריאה בציבור. ואילו החזקוני מפרש שיש שתי קריאות, קריאה בשבועות והקריאה בפרשת יתרו, עי"ש. ועוד ציין לשלחן ערוך אורח חיים סי' תצ"ד, ובדברי הביאור הלכה שם.) והוי אומר, שיש ואיסור מוחלט יש בהריגת אדם. ויש שחיוב מוחלט יש בהריגת אדם, ובתקופה זו, בה אנו מצויים חל החיוב של "תרצח"-הרוג כלפי אויבינו.

ומה מופלאים הם הפסוקים שבהפטרה של פרשה זו, הרי היא בישעיה פרק ו' ובמיוחד בפסוקים ט' עד י"ג. וזו לשונם: "ויאמר לך ואמרת לעם הזה: שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. ואמר: עד מתי אדני, ויאמר: עד אשר אם שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה. ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ. ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה," וכו'.  במקורם נאמרו הפסוקים על עם ישראל, אך בימינו ובזמננו נהפכו כיוונם, ומכוונים הם כלפי אויבינו. ולא יכול להיות תיאור יותר מפורט ומדויק לנעשה בימינו אלה במלחמתנו נגד אויבינו. כי "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד". וכלשונו של רש"י שם: כמו "והכבד את לבו" (שמות ח' י"א), ובהמשך הפסוק: "פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" וגו'. ורש"י שם: נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים, שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בלבם, וישובו אליי והיא רפואתם, וגו'. ובסוף מסכת כתובות (קי"ב ע"ב) מבאר שמואל את המילים "ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער", גזירות על גזירות (רש"י שם). ורב יוסף מוסיף: בזוזי ובזיזי דבזיזי וגו'. ופירש רש"י שם: שוללים אחר שוללים, וגו'. כלומר: כשתשעה החלקים יהיו אבודין ולא נותר כי אם העשירית אף היא תשוב והיתה לבער (רש"י שם). ודלא כמה דאיתא בפסיקתא רבתי מ"א ה': שאם עשיתם תשובה באילו הימים, אפילו יש בכם עוונות מכמה ימים. אני מבערם ומזכה אתכם וכו'. (אך לנו נראים דברי הגמרא כפשוטם.) ואולי לכך כיוונו חז"ל באמרם: שבעים פנים לתורה, (במדבר רבה י"ג ט"ו, זהר פנחס רט"ז וכו'), כלומר בכל דור ודור מתגלים הפנים השייכים לאותו דור ולאותו זמן. (וראו עירובין כ"א ע"ב, וכו'.) ויהי רצון שנזכה לדברי הנביאים "וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות" ישעיה ל"ב י"ח), "ושקט ושאנן ואין מחריד" (ירמיה ל' י', מ"ו כ"ז), בקרוב בימינו, אמכי"ר.

ד. שפרבר