עת ספור ועת ספוד ועת רקוד (על פי קהלת ג' ד'), פרשת בהר, תשפ"ד

לפני כשבועיים הזכרנו כי תקופת הספירה ואבלותה משקפת את הטרגדיות של דורות רבים שאירעו בתקופה זו. ואף שתחילתה של האבלות הזאת מושרשת היא באבלות ישנה על מותם של תלמידי ר' עקיבא, שלפי המסורת מתו בין פסח לעצרת, אצל יהדות אשכנז משתקפת היא בתקופה של פוגרומים, הרג והרס שפקדו קהילות רבות באירופה בתקופה זו. כתוצאה של הבנה זו, בעוד שקהילות אשכנז חוו את זכרן של הגזרות מקרוב, ומתוך כך הוסיפו בחומרה של אבלותם כמה מונים, חכמי ספרד ראו במנהגי האבלות משום "אבלות ישנה"  על אירועים המרוחקים מהם בזמן מתקופת התנאים בלבד. ואכן יש בתפיסה הזאת של "אבלות ישנה" בכדי להסביר את טיב יחסם כלפי איסור התספורת בימי העומר, איסור שהוא בבחינת מנהג, וכלשונו של המחבר, בשלחן ערוך אורח חיים תצ"ג ב': ונוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר… ושם (סעיף ג') כתב: ויש נוהגים להסתפר בראש חודש אייר, וטעות הוא בידם, וכו'.

אך על פסיקתו זו של המחבר כתב בן זמנו הרדב"ז, הלא הוא ר' דוד בן זמרה, רבה של מצרים  (1480-1547) בתשובותיו (ח"ב תרפ"ז), וזה לשונו: אנא עביד עובדא בנפשאי, ואני מסתפר כל חודש ניסן וראש חודש אייר, וכן נהגו העולם. והטעם כיוון שהם (דהיינו ימי ניסן) אסורים בהספד ותענית (עיין במסכת סופרים כ"א א') אין אבלות זאת, שהיא תלויה במנהג, נוהג בהם… ואפילו שאין אנו נוהגים איסור בהספד אלא עד ל"ג בעומר, מכל מקום ראש חודש אינו בכלל, כיוון שהוא אסור בהספד ותענית… ואתי מנהג ומבטל מנהג בעלמא כל דהו, ובר מן דין, אני ראיתי כמה קהילות שלא נהגו מנהג זה כלל, ומסתפרים בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד שבת, וכיוון שזה אינו קבוע בכל ישראל, אף על פי שאותו מנהג שנהגו להסתפר בראש חודש אייר לא היה מנהג כלל, נקטינן כוותיה דהוי מנהג ממוצע ומיניה לא תזוז (ספרים אחרים: תזוע),  וגו'.

ואכן, ברוח פסיקה זו, קוראים אנו בספר מנהגי מצרים לר' יום טוב בר' אליהו ישראל, ירושלים תרל"ג: שרבים מאנשי מעשה מסתפרים בימי העומר בכל ערב שבת כמנהגם לכבוד שבת וחייליהו מתשובת הרדב"ז… ועיין מהריק"ש סי' צ"ח וביוסף אומץ סי' ס"ה… וכו'.

וכמה שנים לאחר הרדב"ז קוראים אנו דבריו של החכם האיטלקי ר' יעקב (בן שמואל) חגיז (1675-1620), בשו"ת שלו הלכות קטנות סי' ל"ג, בו הוא כותב: שאלה: אם חל ל"ג בעומר להיות ביום א' והיה מילה אם מותר בעל הבית לגלח מערב שבת? תשובה: … מנהג בטל בעלמא, ואם שבת שחל בתשעה באב מותרים בערב שבת ובחמישי [להסתפר], כל שכן אבלות ישנה כזו שאין לה שורש, וגו'.

וברוח דבריו של הר"י חגיז, למרות התמיהה שבלשונו הקיצונית, פסק בן דורו הצעיר ממנו, ר' חזקיה די סילבא (1698-1659), בפרי חדש שלו, אורח חיים תצ"ג ב', על פי מרן בית יוסף בשלחן ערוך אורח חיים ס' תקנ"ט, ובהמשך הדורות הובאו הדברים במאמר מרדכי, לר' מרדכי ב"ר אברהם כרמי (ליוורנא תקמ"ד-תקמ"ו) לאורח חיים תצ"ג אות ו', וכן ביד אהרן, לר' אהרן אלפאנדארי, אזמיר תצ"ה, ובסידור בית עובד, דיני מילה אות י"ט, וכן בקיצור השל"ה, עמ' קפ"ו, וכו'. (ראו בספרו של ר' צבי כהן, בין פסח לשבועות, תדש"ם, עמ' רנ"ה הערה א'.)

ובמאה שלאחר מכן מעיד ר' יצחק חזקיה למפרונטי מפירארא (1756-1679) בספרו הגדול פחד יצחק (ערך: עומר ע"ד ע"א): רבים מקלים מהסתפר בכל ערב שבת גם בימי הספירה כמנהג בשאר ימות השנה… וכו'.

ובהגיענו לאחד מגדולי הפוסקים שעמד להם לחכמי ספרד מאז מרן הבית יוסף, הלא הוא החיד"א, ר' חיים דוד יוסף אזולאי (1800-1724), מוצאים כי הוא עסק בעניין זה בכמה מספריו. ונביא מה שכתב בשו"ת חיים שאל, ח"א סי' ד', וזה לשונו: והמסתכל יפה בעיקרי ושורשי הדברים, קדמה ואתיה ידיעה ודאית דמנהג זה קל מאוד… ואתה הראת לדעת כמה הקל בזה, ובטעמא כל דהו דחינן ליה… ועוד אני אומר דמנהג זה אין לו יסוד וטעם מספיק על פי פשט… על פי פשט אין בידינו טעם נכון ומרווח לאסור התגלחת… וכו', ובספר יוסף אומץ שלו, סי' מ', הביא את דברי המהריק"ש- ר' יעקב (ב"ר אברהם) קאשטרו (1610-1525)- (אהלי יעקב) סי' צ"ח, שבמקום שיש צער דגידול השיער יש להקל, וכמו שכתב הרדב"ז בתשובתו דלעיל בזה הלשון: ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה, דקיימא לן דמצטער פטור, ובל"ג יום רבי טפי והאדם מצטער. (ובסי' ס"ה (א) של יוסף אומץ כתב על המהריק"ש דשמעתתא דרביה הרדב"ז ז"ל בפומיה.)

ומאלפים הם דבריו של בעל לקט יושר, לר' יוסף ב"ר משה האשכנזי ( 1490-1423) , חלק אורח חיים. מהדורת ברלין תרס"ג, עמ' 97, כי רבו בעל תרומת הדשן (ר' ישראל בן פתחיה אשכנזי איסרליין, מאוסטריה 1460-1390) לא רצה להתיר לספר ג' אייר לבעל ברית, שקורין קבאטר, או למוהל… [ואילו] מוהר"ר יוסף קולון יצ"ו (1480-1420?) התיר במיישטרי (mestre) לבעל ברית לספר ז' אייר… אבל מהר"ר יודה אוברניק (תלמידו של בעל תרומת הדשן ורבו של בעל הלקט יושר. נפטר ב-1510) אמר שאין דומה. לפי כשהמספר היה נראה לאחר המילה, והיו תימהון לאותן שלא ידעו שהיה במילה כבר בעומר… וכו'. ובכן כאן רואים אנו את השוני שבין גישתו של חכם איטלקי, הר"י קולון (שאומנם מוצאו מצרפת), המקל בעניין התספורת, לבין זו של חכמי אשכנז בני זמנו המחמירים כל כך בו.

ודומה הדבר כי ככל שמתרחקים יותר מאשכנז, כך  מקילין יותר. ויעידו על כך דבריו של בעל ספר שושנת המלך, ר' שלום בן יחיא חבשוש התימני, שספרו קיצור משו"ת פעולת צדיק להרה"ג יחיא צאלח (המהרי"ץ) זצ"ל, שנפטר בשנת תקפ"ה, (מהדורת ר' שמעון גרידי, ירושלים תשכ"ז), שם ל"ב , עמ' א-ב' (דיני ספירת העומר סי' ח'), בו הוא כותב כדלהלן: המנהג הקדום להסתפר בימי העומר בערב שבת לכבוד שבת, דעשה דדברי נביא עדיף ממנהגי. דכתיב "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נ"ח י"ג). ומקרוב כמו שנה בא חכם אחד מאיי הים והכריח הציבור שלא ברצונם על ידי אדוננו הנשיא רשב"א שלא להסתפר, ועתה תורני למנהגנו הראשון, על פי הוראת כמוהר"ר משריקי נע"ג [= נשמתו עדן גן] נהג הוא בעצמו ונימוקו עימו, שהרי מצינו כמה הקפידו חז"ל שלא לעורר שום צער בשבת, שהרי אפילו בשבתות דספירת העומר הזהירו שלא לומר קינות [ראו מש"כ במנהגי ישראל ח"א, עמ' ק"ו-ק"ח] ולהתאבל על ירושלים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר להראות סימני אבלות על דבר אשר אין חיוב להתאבל עליו בחול, כל שכן בשבת. שעל ידי שרואה שערותיו גדולות באבל, על ידי זה יתעורר יגון ואנחה, וגם כן ראשו עליו יכבד וצריך לחכך בראשו מפני הזיעה וחימום השיער [השוו מש"כ במנהגי ישראל ח"ג, עמ' ע'-ע"ט, על התנאים הגיאו-פיזיים והשפעתם ההלכתית], ואין לך ביטול עונג שבת גדול מזה. ואף על פי שעדיין יש בעיר שנוהגים שלא להסתפר, מכל מקום אין בכך משום "לא תתגודדו". כי לא נאמר אלא בדבר שעיקר איסורו מן התורה, לא בדברים שאין להם עיקר. ועוד דכל קהל וקהל שבעיר הם חשובים כב' בתי דינין, ואין בב' בתי דינין משום "לא תתגודדו". [וראו במאמרו החשוב של י"ד גילת, בר-אילן י"ח-י"ט, תשמ"א, עמ' 98-79.] ואפילו אותם הנוהגים שלא להסתפר, אם ירצו לחזור למנהגם העיקרי להסתפר, יכולים לחזור, ואינם צריכים לא פתח ולא חרטה, אף על פי שנהגו כן כמה שנים הם ואבותיהם. דלא נהגו כן אין בהכרח שהכריחו אותם בעל כורחם. ואף אם תמצא לומר שקיבלו עליהם ברצון, הא מיהת בטעות הויא, דסברי דהוא אסור מדינא. [ראו מש"כ במנהגי ישראל. שם עמ' ל"א-ל"ח, על מנהג טעות.] ולרווחא דמלתא, אף אם תמצא לומר דקיבלו עליהם ברצון לסייג ולפרישות, מכל מקום בפתח ובחרטה סגי להו להתיר נדרם. ואפילו יחידים הם יכולים להתיר, ואינו צריך שיתחרטו כל הקהל, עכ"ל. אכן, רק מי שבאמת מרוחק היה מאשכנז, קהילותיה ומנהגיה יכול היה לכתוב דברים כאלה.

ואולם בימים קשים אלה, כאשר כל כנסת ישראל על כל עדותיה נתונה בצרה ואבלה על גזירת השביעי לאוקטובר והתקופה הבאה אחריה, עומדים כולנו בתפילה לגדול העצה ורב העלילה אשר עיניו פקוחות על כל בניו ובנותיו, ובציפייה לאותו הזמן שנוכל לקרוא דרור בארץ לכל יושביה, ויוכלו כל איש ואישה (ראו תורת כהנים פרשתא א' סוף פרק ב') לשוב אל אחוזתו ומשפחתו,  ואל ימים שגאולה שלמה תהיה לנו, בקרוב בימינו. אמכי"ר

ד. שפרבר