"ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה" (תהילים ק"י ו') פרשת דברים תשפ"ד/הרב פרופ' דניאל שפרבר
בפרשתנו קוראים אנו, "האמים לפנים ישבו בה, עם גדול ורב ורם כענקים. רפאים יחשבו אף הם כענקים והמאבים יקראו להם אמים" (דברים ב' י'-י" א). על פסוקים אלה כתב הנצי"ב (הלא הוא ר' נפתלי צבי יהודה ברלין. ראש ישיבת וולוזין, 1892-1854). בפירושו לחומש העמק דבר, ד"ה "האמים": אינו אומה שנקראת רפאים בימי אברהם אבינו, שאומה זו נקראת בימי משה רבינו חוי, וישראל כבשוה. אבל האמים המה מקיני קנזי וקדמוני. ומואב כנו אותם בשם אמים על שם אימתם, כדכתיב בסמוך, "והמאבים יקראו להם אמים" (שם פסוק י"א). ועל הרפאים כתב הנצי"ב: משמעו מלשון פראים. אלא שהפרא הוא בלי שום דרך ארץ. ורפא הוא בלי עול מלכות שמיים ואיש הישר בעיניו יעשה. וכמה שכתבתי בפרשת קרח [במדבר ט"ז א'] בפירוש הכתוב "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח" (משלי כ"א ט"ז). [ושם פירש הנצי"ב: פירוש רפאים הוא פראים [בשיכול אותיות]- אלא פראים הוא בלי עול. דבר אחר: ורפאים הוא בלי עול מלכות שמיים ויראת ה', ואמר הכתוב כי מי שהוא י"א [=ירא אלקים] באמת, אלא שתועה מדרך השכל, הרי סופו לנוח בקהל רפאים ולהיות אפיקורוס…] , וסיפר כאן שמלבד שאותה האומה היו באמת גיבורים ובהם כענקים, עוד נחשבו גם לפראים כמו ענקים שאין עליהם עול מלכות. והדבר מובן שקשה לכבוש עם פרא יותר מאומה המתנהגת עם מלך ושרים. דעם המתנהג עם מלך ושרים, אם נכבש המלך והשרים ממילא כל העם נכבש, מה שאין כן עם פראי, וגו'. הרי שקשה היא הלחימה בעם שאין לו מנהיגות מרכזית ושפויה הקובעת את כלל ההתנהגות והמדיניות הממלכתית.
עוד שם כתב הנצי"ב על הפסוק בדברים א' מ"ד, "ויצא האמרי הישב בהר ההוא לקראתכם, וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים, ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה". "כאשר תעשינה הדברים": כי יש שני רודפים: האחד שרודף ואינו מגיע לו כלל רק מרחיק את הנרדף, ויש שמגיעו והורגו או שוביהו. ואם כן נשאר בחיים או במוות במקומו. אבל כאן לא היו שני האופנים אלא בהיותם רודפים במורד ההר השיגו אותם והיכום ולא הרגום. וזה כרדיפת הדבורים- מכה בעוקץ ואינו הורג. וכשבאו חזרה דרך שעיר שמה הרגו אותם עד החרמה, וגו'.
ועוד כתב הנצי"ב על הפסוק בבמדבר כ"ד ח' "קל מוציאו ממצרים כתועפת ראם לו; יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ"- "ועצמתיהם יגרם": הנה בשאול המלך כתיב, "ובכל אשר יפנה ירשיע" (שמואל א' י"ד מ"ז). ולגבי דוד המלך כתיב, "ויהי דוד לכל דרכו משכיל [וה' עמו] (שמואל א' י"ח י"ד). אבל הנפקא מינא שביניהם, שיש מתגבר במלחמה ואינו כובש את כנגדו תחתיו, ורק מפיל ומחליש אותם. נמצא אינו מצליח את אומתו, אלא מרשיע את שכנגדו. ויש המתגבר וכובש תחתיו, וזה הצלחת האומה. וזה הוא הנפקא מינא בין שאול ודוד. שאול היה רק מחליש ומרשיע את כנגדו, ודוד היה כובש ומעמיד נציבות באדום ומואב וכל האומות שכבש, וכו'.
ובדיבור המתחיל "וחציו ימחץ" כתב הנצי"ב: שהנפקא מינא עוד כי בין שני הכיבושים דהמרשיע את כנגדו אינו נחלש אלא לשעה עד שיתחזק בעוד כמה שנים. ואם כן ההכרח להיות נשמר, כמו שאמר הנביא לאחאב בעת שכבש את ארם בראשונה, "לך התחזק" (מלכים א' כ' כ"ב), מה שאינו כן מי שכובש תחתיו ויעמיד נציבים, הרי אינו מניח להם שיתגברו ואינו צריך להיזהר עוד. וזהו מה שראה בלעם על דוד וגו'. ושם דיבור המתחיל "וחציו ימחץ" כתב: ישבר את החיצים שנלחם בהם, שלא יהא נצרך עוד למלחמה, וכן היה בסוף ימי דוד וכל ימי שלמה וגו'.
הרי שלימדונו הקדמונים שעלינו להכריע את האויב הפרוע הכרעה סופית ומוחצת, ולהעמיד על הנותרים הנהגה חדשה המקובלת- נציבים- ובכך למנוע מלחמות חוזרות כל כמה שנים, ורק אז נוכל לראות בקיום דברי הנביא, "ואתה אל תירא עבדי יעקב, נאם ה', ואל תחת ישראל… ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד" (ירמיה ל' י', ירמיה מ"ו כ"ז).
וברצון ה' נזכה לכך בקרוב בימינו. אמכי"ר.
ד. שפרבר
דעות 102 — DEOT 102
