עכשיו כבר אין דרך אחרת: מוכרחים לחסל את המונופול של הרבנות

2/8/2013

שנייה וחצי לאחר פרסום תוצאות הבחירות לרבנות הראשית התקשרו מהמערכת, וביקשו שאכתוב טור דעה על המרוץ, על הנוקאאוט שהכניסו החרדים לציונות הדתית, על מהלכי השחמט של נתניהו ודרעי. אבל מרוב כעס לא הייתי מסוגל לכתוב. ומכיוון שהכעס הוא יועץ רע מאוד, והזעם מביא טוקבקים וטחורים אבל אין בו תוחלת, העדפתי להחריש.

בשבת ליקקתי את הפצעים וכעת מול הצג אני שב לזירה. הדי הקרב שככו, העשן התפזר, הפצועים פונו ובשטח נותרו רק פגרים מעלים ריח רע. לרגע אני חש כמו אוכלי הנבלות חסרי המצפון היורדים לפשוט ולבזוז את הגופות, פלייר בידם האחת לעקור את שיני זהב, מקל ביד האחרת להבריח את הנשרים, שירדו לשבור שבר.

נאמר כבר הכל. פוליטית, בנט נכשל. חבריו למפלגה, נציגי החרד"לים, מרדו בו. האיחוד בציונות הדתית התברר כמס שפתיים מגוחך. רבני החרד"לים, כרבי זכריה בן אבקולס, התברכו בענוותנות ממאירה. הם העדיפו את מועמד החרדים, וחלילה שלא ייבחר הרב סתיו. בשביל החרדים, והם הראשונים להודות בזאת, אין לרבנות הראשית משמעות ומהות רוחנית.

הרבנות היא לשכת תעסוקה ודרך לשמר את המונופול. מה שכן, החרדים יודעים להיאבק על שלהם. כל היריבויות והטינות הפנימיות נשכחו לטובת איחוד ושיתוף פעולה אד-הוק נגד האויב המשותף: הציונות הדתית. ואלו מנגד, כהרגלם, מרוב דיבורי אחווה דביקים וחיבוקי אחים עוד יותר דביקים, שרפו זה לזה את המחסנים.

אני כואב משום שזה היה משחק פוליטי מכוער שלא הלם את שעת הכושר והרצון שהייתה כאן. משחק שהתעלם מהצורך הדחוף לטפל בעניינם של מאות אלפי עולים יהודים למחצה, מהסכנה האורבת לזהות היהודית, מהניכור החילוני המופגן לממסד הרבני הנתפס כמושחת ומדיר.

אבל צוחק אתם-יודעים-מי. הניצחון החרדי הוא ניצחון פירוס. הקולות לביטול הרבנות רק יגברו, ואיתם התביעה הנושנה והמסוכנת להפרדת דת ממדינה. הייתה פה אפשרות לפרק את המטען הנפיץ, לייצר הסכמות והבנות מתוך הכלה של כל גווני העם היהודי, אבל חזרנו לנקודת המוצא: שליטה חרדית.

הרב דוד לאו הוא תלמיד חכם, איש חביב, אבל מחויב לחלוטין לרב שטיינמן הליטאי. בעוד שנתיים תחול שנת שמיטה. מה תהיה עמדת הרב לאו בפולמוס היתר המכירה?

והראשון לציון, הרב הראשי הספרדי הרב יצחק יוסף, כיצד יתמודד עם ניגוד העניינים לכאורה, כשמחד הוא עומד בראש הכשרות הממלכתית בעוד משפחתו מפעילה את בד"ץ בית יוסף המשגשג?

בשנת 1932 כתב זאב ז'בוטינסקי מאמר תחת הכותרת "יא, בראכען", "כן, לשבור". במאמר קרא ז'בוטינסקי לשבירת כוחה של ההסתדרות.

מבחינת השמאל זו הייתה הכרזת מלחמה על העבודה המאורגנת בארץ ישראל, וזאת על אף שז'בוטינסקי כתב במפורש: "אין אמת בדבר. איש אינו רוצה לשבור את ההסתדרות של הפועלים העברים, חס ושלום. פועלים חייבים להיות מאורגנים. קיים רצון לשבור את אחת מההסתדרויות של הפועלים, יותר נכון – רוצים לשבור (וגם ישברו) את התביעה שלה למונופולין ולשלטון. זה נכון. כן, לשבור".

ואת אותן מילים יש לומר על הרבנות הראשית במתכונתה הנוכחית. לא תסכול ההפסד ושנאת היהדות מדברים מפי, להפך. אסור למדינת ישראל ולעם היהודי להיות בני ערובה של החרדיות. יש לשקול את פירוק הרבנות ומעבר למודל קהילות. אגב, כך זה עובד אצל החרדים.

ד"ר הדר ליפשיץ, למשל, מציע מודל מעניין שהופך את הפירמידה. במקום שליטה מרכזית-מפלגתית במערך הקהילות, בהנהגה הדתית ובתרבות היהודית, יופנו התקציבים והסמכויות אל הציבור היהודי הרחב.

לפי הצעתו, כל יהודי יוכל להירשם לקהילה המתאימה לו. הסמכויות לחיי הדת יעברו מן הממסד אל הקהילות בהתאם למספר חבריהן. רבני הקהילות לא יהיו עובדי השלטון אלא עובדי ציבור בקהילות, כמקובל בתפוצות ישראל מימים ימימה.

ליפשיץ מציע שנושאים מהותיים שהסדרתם מחייבת מערך רחב יותר מזה של קהילה, כהסדרי כשרות, נישואין, גיור ושמיטה, ייערכו בידי אגד קהילות התנדבותי. המדינה תעניק לאיגודי הקהילות הגדולים את הסמכות להענקת כשרות, לעריכת נישואין ולקיום תהליכי גיור.

שווה עיון ודיון. מכיוון שדנו בעסקי דת לא במובן המהותי אלא בהיבט העסקנות והשררה, ומכיוון שהדברים נכתבו טבולים במיצי מרה ויצאו לאוויר העולם בסופרן צורמני של ישבן קפוץ, אני מרשה לעצמי לעבור פאזה ולמחזר קטע שפרסמתי בערך לפני עשור.

המילון המקוצר לדתות העולם – לא אליאדה וקוליאנו, אבל מרחיב את הדעת. את ההשראה קטפתי מחבר באינטרנט, כלומר שדדתי כליסטים. ערכתי לו התאמה קטנה: במילון שלנו, את עיקרי האמונה של כל הדתות מסכמים ב"חרא בלבן".

נצרות קתולית: חרא בלבן הוא החטא הקדמון. אם אתה אוכל חרא בלבן, מגיע לך.
נצרות פרוטסטנטית: האפיפיור אוכל חרא בלבן.
נצרות מורמונית: חרא בלבן הוא נצחי ומותר לך להתחתן עם כמה חרא שאתה רוצה.
יהדות: למה תמיד רק אנחנו אוכלים חרא בלבן. יהדות רפורמית: יש עליך במקרה לקסטיב? אסלאם: הכופרים אוכלים חרא בלבן. נצא לג?יהאד, ונאכיל את כולם רק חרא בלי לבן. אתיאיזם: אין דבר כזה חרא בלבן. חרא בלבן מת.
קונפוציוס: קונפוציוס אומר, אם צריך לאכול חרא בלבן, לערבב היטב.
בודהיזם: אם יש חרא בלבן, זה לא באמת לבן וזה לא באמת חרא. רק מי שיוותר לחלוטין על התשוקה לחרא בלבן יזכה לנירוונה.
זן: איזה רעש יש לחרא שנופל לתוך לבן?
הינדואיזם: אכלנו חרא בלבן בגלגול קודם.
הארי קרישנה: חרא לבן, חרא חרא, לבן לבן, חרא חרא. לבן לבן, חרא חרא, רמה רמה דינג דינג חרא…
רסטאפריזם ג'מייקני: בוא נוציא את החרא מהלבן, נייבש אותו ונעשן אותו.
ניו אייג': זה לא באמת חרא אם אני באמת אאמין שזה שוקולד. אם נופל חרא ללבן יש לכבד אותו ולהתחלק בו כי כולנו חלק מאותו חרא. תמורת 300 דולר אני יכול לעזור לך להתחבר לחרא הפנימי שלך. 

 

לכתבה לחצו כאן