במקום שאין אנשים / הרב אבי פופקו

 

"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" אומר הלל הזקן. נדמה לי כי בשנת תש"ע במדינת ישראל, אמירה זו עודנה חשובה ורלוונטית, אלא שמקבלת משמעות אחרת לגמרי.

 

כבר עשר שנים שאני נוסע בקו 402 של חברת "אגד" מצומת קוקה-קולה לירושלים. זהו עוד אחד מקווי אגד בהם באופן טבעי יושבים הגברים מקדימה והנשים מאחורה. יש שיקראו לו "קו מהדרין". בנסיעתי בו, אני תמיד יושב בחלק האחורי של האוטובוס, זה המיועד לנשים. כלל ההפרדה מאוד ברור ואין צורך שיהיה כתוב. בישיבתי בחלק האחורי של האוטובוס אני מבקש להביע את המחאה הקטנה שלי בקווי ההפרדה.

 

אני מבקש למחות בדרך זו לא משום שאיני מקפיד על ההלכה, להפך הוא הנכון. הרב הגאון ר' משה פיינישטיין (1895-1986) התייחס באחד השו"תים לישיבה מעורבת באוטובוסים. בדבריו הוא מביא כי לא קיים איסור על גבר לשבת באוטובוס ליד אישה ומוסיף כי גבר החושש משום שזו תביא אותו לידי "הרהורים רעים" – 'חס ושלום לאדם להיות כן דזה בא מבטלה(!)'. לטענתו, השעמום הוא שמביא גבר למצב כזה עד שהוא מפחד לשבת ליד אשה.

 

הישיבה בספסלים האחוריים באוטובוס הייתה הצעד המחאתי הראשון שלי, אולם הרגשתי שאני לא עושה די כדי לשנות תופעה זו וניסיתי לקיים את המשמעות המקורית של דברי הלל הזקן. ביקשתי לשכנע את היושבים באוטובוס ומקפידים הקפדה יתירה על ההפרדה כי אין זו אלא המצאה ואף איסור בבחינת תוספת איסורים שאינם קיימים בהלכה. הצעד השני לפעולתי היה בחלקי את השו"ת של הרב פיינשטיין בקווי מהדרין בכל רחבי הארץ. פעולה זו, מופיעה גם בסרטה האחרון של הבימאית ענת צוריה "סוררת" (2009).

 

אחרי עשר שנים, השאלה המתבקשת היא האם פעולתי רואה פירות? התשובה היא לא. כנראה שלא הצלחתי לשכנע אף לא יהודי אחד כי אין שום בעיה לשבת ליד המגדר ההפוך. נדמה לי כי הסיבה העיקרית לכך היא כי הוויכוח אינו קשור להלכה. אין זה ויכוח בין בית שמאי ובית הלל או בין ר' יוסף קארו ור' משה איסרליס. מדובר בשתי תפיסות עולם שונות העומדות האחת מול השנייה. אלא שגם כאן, לא מדובר בהתנגשות בין שוביניזם ופמיניזם, וגם לא בתפיסת מקומה של האישה בתוך הבית או מחוצה לו. ההתנגשות היא בין תפיסת עולם המבקשת לראות במה היא שונה מהאחרת, מ 'הם' – 'הציוניים'.

 

בזמן בו היהדות בארץ מתעצמת ואיתה כמות לומדי התורה, קיים מיעוט במגזר החרדי, אשר מתוך שעמום מנסה להצדיק את המאבק המתמשך ב 'ציוניים'. טענתו המרכזית של אותו מיעוט היא שהרי בזמן שה 'ציונים' יושבים ביחד באוטובוסים יש צורך במי שיגן על התורה הקדושה! בדרך זו מצליח המיעוט לשכנע את 'בעלי הבתים' העשירים בחו"ל לתרום לפעולת ההגנה. קיומם של קווים אלו בארץ הם בבחינת חידוש של השנים האחרונות, אלא שמספרם הולך וגדל.

 

כמי שגדל בעולם החרדי, אני יודע שהרוב הדומם בקהילה החרדית אינו תומך בקווי מהדרין. כך בנוגע להחמרות נוספות המוטלות על הציבור. רק לפני חודשיים יצא סקר אשר מסקנתו היא כי רק 20% מהמגזר החרדי קנו מכשירי פלאפונים עם 'תעודת הכשר'.

 

שאלת השאלות היא איך הכול התחיל??? קווי המהדרין הראשונים התחילו לפני כעשרים שנה בישוב מונסי שבניו יורק. הסיבה להפרדה לא הייתה בכדי להגן על התורה. רבים מהחרדים המתגוררים במונסי עובדים במנהטן מרחק חמישים דקות דרומה. במשך שנים נסעו היהודים בחברת אוטובוסים שאינה יהודית, עד שקמה חברה יהודית אשר הכריזה, כצעד שיווקי – ייחודי, על הפרדה בין נשים וגברים. ברבותה שנים, הגיע הרעיון גם למחוזותינו. תחילה בבני ברק, בהמשך בירושלים ובבית שמש. מדובר בקווים עירוניים ובין עירוניים הפועלים במסגרת קווי האוטובוסים של חברות המשרתות את הציבור הרחב. בקצב בו מתרבים קווי ההפרדה, נמצא אותם בעוד שנים מספר ברוב הערים המרכזיות בארץ, ביניהן תל אביב, חיפה ואחרות ואלו ישפיעו על התנהלותם של רבים מאיתנו התלויים בקווי האוטובוסים במהלך היום יום, כשם שהם משפיעים כבר היום בשכונות שונות בירושלים כדוגמא.

 

יכולנו לחשוב שכל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לגשר על הפערים הוא להראות לציבור כי לא כך פניה של ההלכה וכי אין איסור על ישיבה מעורבת כלל וכלל. אלא שברוב המקרים אין זה פשוט ומתקבל על הדעת. כל שנותר לנו הוא להתפלל יחד לישיבה משותפת של כלל ישראל תחת קורת גג בית המדרש, בו נחלוק לשם שמים, ננסה להבין מהו רצון ה' באמת ונהיה מסוגלים לומר זה לזה: 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'.

 

 

הרב אבי פופקו מלמד במדרשת עין פרת בישוב אלון