מנהיגות דורשת איזון נכון בין ענווה לתקיפות ובין ביטול עצמי לסמכותיות בלתי מתפשרת. המצב האידיאלי הוא שמנהיגים יצטיינו במידת הענווה בחייהם האישיים, אך יתאפיינו בתקיפות בפעילותם הציבורית, בה עליהם לייצג את שולחיהם ולממש את העקרונות שלמענם הם נבחרו.
מנהיגים דגולים רבים התאפיינו בצעירותם בלהט ובנחישות לפעול למען הצדק באופן מהיר וישיר וניחנו באצבע קלה על ההדק, ואילו בבגרותם התמתנו וידעו לשקול כל תגובה בכובד ראש.
צעירים רוצים לתקן את העולם, והם בטוחים שרק הדרך האחת בה הם דוגלים יכולה לעשות זאת. כשמתבגרים, נחשפים למורכבות שבמציאות, ויחד איתה מבינים את הצורך באיפוק ובסובלנות.
