גיליון מיוחד זה של כתב העת דעות יוצא במהלך "תקופת ההמתנה" שלפני המערכה, במשבר החמור ביותר שידענו מאז מלחמת העצמאות. אין בית שהדי ההדף לא הגיעו אליו, ואינו מבכה את טובי בנותיה ובניה של הארץ שנטבחו ושנהרגו בקרבות הגבורה של אותה שבת שחורה. בימים קשים אלה אי אפשר שלא להתפעם מחזרת האחדות והלכידות הפנימית ומעוצמתה […]
מזה שנים רבות מצויים בתי הדין הרבניים במרכז השיח הציבורי על דת ומדינה בישראל. סוגיות נורמטיביות הנוגעות לבתי הדין כדוגמת חופש הנישואין והגירושין, מעמד האישה וסרבנות גט מציפות באופן החד ביותר את המתח בין דת ומדינה בישראל ומעלות אל פני השטח דיונים ערכיים כבדי משקל שיש להם השלכות לא מבוטלות על חייהם של מרבית אזרחי המדינה. במאמר זה אני מבקש לסטות מדרך זו ולבחון את בתי הדין הרבניים מנקודת המבט של המינהל הציבורי. הדבר לא נעשה מתוך אי-הכרה בחשיבותן של הסוגיות הנורמטיביות העומדות בבסיס הדיון הציבורי על בתי הדין הרבניים, אלא מתוך ההבנה שבלי קשר לשאלה מה צריך להיות היקף סמכויותיהם של בתי הדין הללו, ראוי כי הם יתנהלו כיאות. כפי שאבקש להראות, אף שבתי הדין עברו שיפור ניכר בשני העשורים האחרונים בכל הנוגע להיבט השירותי, ההתנהלות שלהם כערכאה שיפוטית רחוקה מלהלום את אופייה של ערכאה שיפוטית במדינה דמוקרטית מתוקנת.
יחסו של השר לבטחון לאומי איתמר בן גביר לאחר ולזר, יחד עם דרכי הפעולה שלו כחבר כנסת וכשר, חושפים אטימות, התעמרות ואלימות. כל אלו, יחד עם תפיסה מושרשת של עליונות יהודית, חוברות לכדי מה שמכונה כיום "עוצמה יהודית". תפיסה זו מנוגדת לערכים מרכזיים שהתורה מנסה להנחיל, ומעבירה אותנו שינוי חברתי עמוק.
מחקרים עדכניים מגלים כי למעלה מ-82% מהחרדים תופסים את עצמם כימניים באופן מובהק. מאמר זה מבקש להציע הסבר למגמת ההזדהות עם הימין במגזר החרדי, ובפרט עם מפלגות ימין קיצוני. נראה כי חרדים רבים עוברים, לעתים בלי משים, ומתוך רצון לשמור על עדיפותה הערכית של המסורת היהודית, בין שתי תפיסות שונות של ימניות.
את הישגיה האלקטוראליים של מפלגת הציונות הדתית נכון לא נכון להבין על רקע מגזרי, אלא על רקע ההיסטוריה של מפלגות הימין הקיצוני בישראל, וריצתה המשותפת עם מפלגת עוצמה יהודית, שזכתה לתמיכה מרובה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. ההיסטוריה של הימין הקיצוני בישראל, לצד גורמים נוספים, לאו דווקא אידיאולוגיים, חברו בשנת 2022 להישג חסר תקדים, שיש לבחון האם […]
בעוד שבתחילת שנת 2019 צירוף המפלגה הכהניסטית לבית הציוני דתי נראה בלתי מתקבל על הדעת ושווק לציבור כ"בלוק טכני", האיחוד בין מפלגת הציונות הדתית לבין עוצמה יהודית לפני בחירות נובמבר 22 כבר זכה אצל רבים לתמיכה מלאה. כוחות שונים עמלו על הכשרת הכהניזם על מנת לאלץ את האלקטורט הציוני-דתי לנרמל את הגזענות, ולהתנכר לערכי המערב – לזה שמעבר לים, וחשוב מכך: לזה שבתוכו.
מנהיגי התנועה הכהניסטית – מיכאל בן ארי, ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ואיתמר בן גביר – נראו לאורך השנים מלוכדים ומגובשים. הפילוג והניתוק ביניהם, וההכרזה של בן גביר כי כי "היום אני לא הרב כהנא", הוכתרו על ידי חלק מן הפרשנים כספין ותו לא. בחינת ההיסטוריה של התנועה, ומחקר שדה בקרב חבריה, מגלים פרטים חדשים על הנתק, האידיאולוגיה הכרוכה בו, ומשנתם המתפתחת של מנהיגיה, שנים אחרי מותו של הרב כהנא. האם יו"ר עוצמה יהודית, איתמר בן גביר, אכן שינה את עמדותיו?
בדיחה ישנה טוענת שגם אם אחוזי הדתל"שים גבוהים, הדבר כלל לא מצביע על כך שהחינוך הדתי כושל, כי כמעט כל בוגריו נשארים ימנים. אחוזי הדתל"שים נתונים בויכוח מתמיד, אבל העובדה שהחינוך הדתי מצטיין במיוחד בחינוך מצביעי ימין נראית ברורה. גם אם החיבור בין תאולוגיה והשקפה פוליטית לא תמיד היה מובן מאליו במגזר הדתי לאומי, הרי […]
ומשימוש באלימות כאמצעי לגיטימי הלך ונשחק, ורעיונותיהם של מאיר כהנא, הרב גינזבורג וברוך גולדשטיין התקדמו משולי המגזר יותר ויותר לכיוון המרכז שלו. אם ב 2019 שיתוף הפעולה של מפלגת הציונות הדתית עם עוצמה יהודית שווק לציבור כבלוק טכני בלבד, וכ"צפרדע" שאולי צריך "לבלוע" על מנת לשמר את כוחו הפוליטי של המגזר ברוח הטיעון "מי ידאג […]
