shutterstock
האימוץ של ההגות השמרנית בקרב חלקים מהציבור הציוני-דתי נובע מצורך ב'תחמושת רעיונית' אשר נועדה להגן על עמדה אחרת, כזו שלא עולה בקנה אחד עם השמרנות עצמה. יתר על כן, העמדה השמרנית מתאימה דווקא לחלקים אחרים מן הציונות הדתית, חלקים אשר לעת עתה לא ששים לאמץ ולהתהדר בה.
מהי שמרנות?
לפני שאפנה לדון בהגות השמרנית עצמה עלי להדגיש כי המושג 'שמרנות' (Conservatism) כבר הפך מזמן למותג, וכבר איננו מושג בעל תוכן קונקרטי וברור. מותג הוא דבר מה שמנסים להתהדר בו, או להתרחק ממנו, ועל כן משתמשים בו באופן תדיר בהקשרים שונים ומשונים, במיוחד אם הדבר אינו גובה מחיר. לכן, מותג מאבד במהרה את המשמעות המקורית שלו, שכן השימושים הרבים שנעשים בו, בהקשרים השונים, יוצרים מצב המקשה על היכולת להבין את הכוונה הקונקרטית של המושג בעת השימוש בו. צא ולמד מה קרה למושגים נוספים שהפכו למותגים כגון 'ליברליזם', 'פאשיזם' ו'אלוהים' – כל אחד מהמושגים הללו אינו בעל משמעות ברורה, שכן אנשים ומחנות רבים מדי משתמשים במושגים אלו בצורות שונות, באופן שאינו מאפשר פרשנות אשר תואמת את כל השימושים המגוונים הללו.
אם כן, במאמר זה איני רוצה לטעון כי תפיסה כזו או אחרת היא־היא השמרנות האמיתית, אלא אני בוחר לדון ספציפית בהגות השמרנית שהתפתחה מבית מדרשו של הפילוסוף האירי אדמונד ברק. בחירה זו נובעת משתי סיבות. הראשונה היא מרכזיותה והשפעתה של הגות זו באופן עמוק על תפיסות מדיניות שונות בנות זמננו. השנייה היא הפריחה של העיסוק בהגות זו בציבוריות הישראלית בכלל ובקרב הציונות הדתית בפרט. כפועל יוצא, אציין כי הדיון שלי יתרכז רק בהיבט המדיני של השמרנות ולא בהקשרים אחרים. עם זאת, חשוב להדגיש, שכפי שציינתי, לא אדון בכל מרכיביה של הגות זו אלא במרכיבים הרלוונטיים לעניינו.
השמרנים מבית מדרשו של ברק מאמינים בראייה ריאליסטית של המציאות הפוליטית-חברתית ומתוך ראייה זו פועלים לשיפור המצב. כל המרכיבים הללו מושתתים בראש ובראשונה על הענווה והספקנות שהשמרן נוקט בה.
אדמונד ברק הוא פילוסוף ומדינאי שחי במאה ה-18 ונחשב ל'אבי השמרנות המודרנית'. בספרו המפורסם ביותר, 'מחשבות על המהפכה בצרפת', הוא פורש את התנגדותו הנחרצת למהפכה הצרפתית, אשר התרחשה באותם ימים ממש. לדעתי, הנימוקים שברק סיפק להתנגדותו למהפכה הצרפתית מבטאים בצורה הטובה ביותר את תפיסות היסוד של ההגות השמרנית מבית מדרשו.
התובנה הבסיסית ביותר של ברק היא שהחברה האנושית היא מורכבת למדי. על כן, שום אדם, חכם ומוכשר ככל שיהיה, לא יכול לדעת בוודאות מה תהיינה ההשלכות של שינוי מרכיב כזה או אחר בהתנהלותה. תובנה נוספת של ברק ושל ממשיכי דרכו, הקשורה קשר הדוק לזו הראשונה, היא שטיב המצב האנושי במערב אינו דבר מובן מאליו שכן הוא תולדה של אלפי שנים של התפתחות אבולוציונית איטית אשר 'ניפתה', לפחות במידה מסוימת, את המרכיבים המיותרים או המזיקים לחברה ושימרה את המרכיבים החיוניים.
בעקבות תובנות אלו, אשר קשה שלא לקבלן, ברק וההוגים השמרנים אימצו גישה פוליטית הדוגלת במוטו 'אם זה עובד אל תיגע' – שכן, כל שינוי עשוי להרוס את המבנה החברתי אשר נוצר בעזרת האבולוציה ארוכת השנים. עם זאת, ברק לא סותם את הגולל מפני כל שינוי, במיוחד עבור דברים ש'לא עובדים' כראוי. אך בבואנו לערוך שינויים עלינו להיעזר בכמה תכונות – ענווה, זהירות וביקורתיות. ענווה אודות היכולת שלנו לחזות את השפעות מעשינו, זהירות מהרס הישגי העבר וביקורתיות בעת יישום השינויים. כפי שברק מסכם זאת בעצמו:
"עניין אחר לגמרי הוא לשמור ולתקן בעת ובעונה אחת. כאשר שומרים על חלקיו המועילים של מוסד ישן, ואת הנוסף מבקשים להתאים לנשמר, הרי זה מצריך מוח ערני, שימת לב איתנה ומתמדת, סגולות שונות של השוואה ושילוב, ובינה שופעת תחבולות. את כל אלה יש להפעיל תוך כדי מאבק מתמשך עם צירוף הכוחות של מידות מגונות ומנוגדות: העקשנות הדוחה כל שיפור, וקלות הראש שכל דבר שבבעלותה מוגיע אותה ומעורר בה מיאוס. אבל כנגד זה תוכל להטיח ולומר: 'תהליך מסוג זה אטי הוא. אין הוא יאה לאסיפה לאומית, המתפארת בכך שבחודשים אחדים היא עושה את מלאכתם של דורות. דרך זו של תיקונים אפשר שתצריך הרבה והרבה שנים.' אין כל ספק בכך, וכך גם ראוי; אחד הצדדים המצוינים בשיטה המסתייעת בזמן הוא זה שפעולתה אטית, ובכמה מקרים אין להבחין בה כמעט. אם זהירות ועין פקוחה חלק להן בחכמה כשאנו עוסקים בחומר דומם בלבד, לבטח יש להן חלק גם בחובה משעה שאצלנו הנושא להרימה ולבנייה איננו עצים ואבנים אלא יצורים חשים ומרגישים, ששינוי פתע במצבם, במעמדם ובהרגליהם עלול לאמלל המוני אדם… בסבלנות נשיג יותר מאשר בכוח".
כאשר קוראים את העדויות של מנהיגי מפעל ההתנחלויות בראשית דרכו קשה שלא להיווכח בתפיסה המשיחית והאוטופיסטית אשר היתה המניע לפעולתם. יתר על כן, הפעולה שלהם הייתה מהפכנית.
בעקבות האמור לעיל ברק מתנגד לכל תפיסה אוטופיסטית אשר מנסה לעצב את המציאות הפוליטית העכשווית כאשר החזון האוטופי נמצא לנגד עיניהם של המנהיגים הפוליטיים ולא המציאות הריאלית. לדידם של ברק, ושל ההוגים הממשיכים את דרכו, חשיבה אוטופיסטית היא מסוכנת והיא עתידה להוביל להרס המבנה החברתי היציב, אשר תועלתו מרובה מנזקיו. לעומת זאת, מה שנדרש ממדינאי טוב הוא לנסות ולהפיק, בצורה זהירה, את המירב ממה שקיים ולא לנסות להפוך את הקיים לאוטופי. כפי שברק כתב:
"אדם שוחר טוב להלכה אולי ירצה כי החברה שבה הוא חי תהיה בנויה בצורה שונה מזו שבה הוא מוצא אותה; אבל פטריוט טוב ופוליטיקאי אמתי שוקל תמיד בדעתו איך יפיק את המרב מן החומרים הקיימים של מולדתו. אני אראה את קנה המידה למדינאי בצירוף של נטייה לשמר ויכולת לשפר. כל דבר אחר הוא המוני בתפיסתו ומסוכן במימושו."
לדעת ברק, לא רק שההנדסה האוטופית נידונה לכישלון, אלא שכישלון זה עשוי לגבות מחירים איומים מבחינת טיב חייהם של האזרחים. במילותיו של קרל פופר, אשר משתייך במידה רבה לזרם שמרני זה, "הניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות מוביל תמיד לגיהינום".
כאשר מסתכלים על ההיסטוריה האנושית, בדגש על העת החדשה, קשה להתעלם מצדקתם של ברק ופופר. כמעט כל נסיון למימוש של חזון אוטופי הוביל לאלימות ולסבל – מהמהפכה בצרפת דרך רוסיה הקומוניסטית ועד גרמניה הנאצית. לעומת זאת, מדינות אשר דגלו בגישות מתונות הדומות יותר להנדסה הקמעונית אשר הציע פופר, דוגמת ארה"ב, אנגליה ומדינות סקנדינביה, לא התדרדרו לאותם המחוזות כמו המדינות שזה עתה ציינו.
ננסה עתה לסכם את היסודות של התפיסה השמרנית בה אנו עוסקים. ראשית, השמרנות מאמינה במתן כבוד לעבר. לא משום שהקודמים לנו היו בהכרח חכמים מאתנו אלא משום שההתפתחות האבולוציונית ארוכת השנים מצליחה לשמר, במידה רבה, את המרכיבים החכמים והחיוניים מן העבר ולהיפטר מן המרכיבים המיותרים והמזיקים. במילים אחרות, לפי ההגות השמרנית עצם הישרדותה של פרקטיקה או מוסד חברתי לאורך שנים מהווה אינדיקציה משמעותית, אם כי לא הוכחה, לכך שאותה פרקטיקה היא חיונית לחברה בה היא קיימת. שנית, השמרנות דוגלת בשינויים אבולוציוניים ולא רבולוציוניים. היא נרתעת ממהפכנות שכן מהפכות ומהפכנים אינם זהירים וענווים מספיק ועל כן הם עשויים 'ליצור גיהינום' במקום גן העדן אליו הם שאפו. לבסוף, השמרנים נרתעים מיישום מדיניות הנסמכת על אוטופיה שכן חשיבה שכזו מנותקת מן המציאות הקונקרטית ומניחה שלאדם יש יכולת להבין כיצד להוביל את החברה, המורכבת מאינסוף פרטים, אל היעד הנכסף. כלומר, השמרנים, מבית מדרשו של ברק, מאמינים בראייה ריאליסטית של המציאות הפוליטית-חברתית ומתוך ראייה זו פועלים לשיפור המצב. כל המרכיבים הללו מושתתים בראש ובראשונה על הענווה והספקנות שהשמרן נוקט בה בכל הנוגע ליכולות האנושיות להבין את החברה האנושית.
במילים אחרות, ניתן לקבוע כי השמרנים מתנגדים לכל חלקי השורה המפורסמת מן האינטרנציונאל 'עולם ישן עדי יסוד נחרימה' – שכן הוא טומן בחובו את כל הרעות החולות המדיניות עליהם מצביעים השמרנים – אוטופיזם, מהפכנות וחוסר כבוד וענווה כלפי העבר.
הציונות הדתית וההגות השמרנית – הילכו שתיהן יחדיו?
בשנים האחרונות ישנה פריחה בעיסוק ובאימוץ של ההגות השמרנית מבית מדרשו של אדמונד ברק בקרב חלקים מהציונות הדתית. בחלק זה של המאמר ברצוני לבחון האם וכיצד ההגות השמרנית יכולה לעלות בקנה אחד עם האידיאולוגיה הציונית-דתית.
אחד מן הזרמים המרכזיים בציונות הדתית רואה ברב אברהם יצחק הכהן קוק, ובתלמידו הרב צבי יהודה הכהן קוק את האבות הרוחניים שלהם. זרם זה, לטענתי, לא יכול לאמץ את העמדה השמרנית כלל, שכן תורת הרבנים קוק היא משיחית מכף רגל ועד ראש. כלומר, הרבנים קוק ראו בציונות ובהקמת מדינת ישראל 'ראשית צמיחת גאולתנו' ובכך הם העניקו להיסטוריה ואף לפוליטיקה פרשנות תיאולוגית-משיחית. פרשנות זו לא הייתה מילים בעלמא אלא אף הובילה למעשים קונקרטיים. הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא מפעל ההתנחלויות. מפעל זה הינו משיחי באופן מובהק, שכן הוא נסמך, לפחות בקרב חוגים אלו, לא על תפיסה ריאל-פוליטית אלא על הבטחה א-לוהית. כפי שהיטיב לנסח זאת הרצי"ה קוק בעצמו:
"לריבונו של עולם יש פוליטיקה משלו, ועל פיה מתנהלת הפוליטיקה של מטה… חלק מגאולה זו הוא כיבוש הארץ והתנחלות בה. זוהי קביעה של הפוליטיקה האלוהית, אשר שום פוליטיקה של מטה לא תוכל לה"
ואכן, כאשר קוראים את העדויות של מנהיגי מפעל ההתנחלויות בראשית דרכו קשה שלא להיווכח בתפיסה המשיחית והאוטופיסטית אשר היתה המניע לפעולתם. יתר על כן, הפעולה שלהם הייתה מהפכנית גם מבחינה זו שהיא שינתה ללא הכר את הפוליטיקה ואת המצב המדיני-ביטחוני של ישראל.
נראה כי הזרם הציוני-דתי אשר דבק במפעל ההתנחלויות, ואף אלו המצדיקים את הלך הרוח הזה בדיעב, אינם יכולים לדבוק או להתהדר בצורה כנה בעמדה שמרנית ברקיאנית.
אזהרותיהם של הוגים שמרנים ממעשים כגון אלו אכן באו לידי ביטוי בקרב הזרם הציוני-דתי המדובר שכן במקרים לא מעטים 'הפוליטיקה של מעלה' לא התיישבה עם 'הפולטיקה של מטה' ובמקום להכיר במציאות כפי שהיא, מנהיגי זרם זה דבקו בהתעלמות, והקפידו להרים את מבטם השמיימה. הדוגמא המובהקת ביותר לכך, אשר אינה מייצגת את כל הזרם הקוקניקי, היא ההתכחשות להתכנותו של פינוי ישובים מתוך אמונה ש'בית שלישי לא יחרב' וש'היה לא תהיה'. דוגמאות אלו ממחישות את הביטחון המוחלט בניתוח ההיסטורי של אותם חוגים, ואת האמונה, אשר לא ניתנת לערעור, לפיה העתיד המשיחי מובטח. ביטוי קיצוני לתפיסה זו ניתן למצוא בהכרזה הבאה של הרצי"ה קוק:
"את גלגל ההיסטוריה לא יסובבו אחורנית, את עצת ה' הנאמנה המתבררת ומתגלה בקיום דברי תורתו ונבואותיו ובמוראות מעשי הדור… לא יתבטלו… האיחורים והעיכובים הקצרים אינם עשויים בשום פנים להסב אחורנית את גלגולו המוקדם.. בוודאות מוחלטת"
דברים אלו בפשטות אינם עולים בקנה אחד עם העמדה השמרנית כפי שזה עתה הצגתי. זאת משום שהעמדה השמרנית מתנגדת בצורה נחרצת לניתוח של הפוליטיקה מנקודת מבט אלוהית או אוטופיסטית ודורשת ספקנות וזהירות רבה בכל הנוגע לביצוע של הליכים פוליטיים אשר עשויים להביא לתוצאות מרחיקות לכת. זאת מתוך האמונה השמרנית לפיה שום עתיד אינו מובטח ועל כן עלינו לשמור על הישגי המודרנה בהווה מתוך משנה זהירות. אם כן, נראה כי הזרם הציוני-דתי אשר דבק בזמנו במפעל ההתנחלויות, ואף אלו המצדיקים את הלך הרוח הזה בדיעבד אינם יכולים לדבוק (ובוודאי שלא להתהדר) כיום בצורה כנה בעמדה שמרנית ברקיאנית.
אך מלבד ההקשר הפוליטי הספציפי הזה, ישנו מתח בסיסי ומהותי הרבה יותר בין העמדה האורתודוקסית, כפי שזו באה לידי ביטוי בחלקים של הציונות הדתית, בדגש על זו החרד"לית, לבין העמדה השמרנית מבית מדרשו של אדמונד ברק. העמדה השמרנית הברקיאנית היא ספקנית מטבעה; היא מטילה ספק ביכולות של האדם להכיר את המציאות הארצית ובוודאי שגם את זו השמיימית. זאת מתוך אמונה כי המציאות מורכבת ומסובכת מכדי שאדם כלשהו, חכם ככל שיהיה, יוכל להכיר ואף לדעת שהכרתו אכן תואמת את המציאות. לעומת זאת, רבים מאוד מן הציונים הדתיים רחוקים מאוד מן הסנטימנט הספקני. האידיאולוגיה שלהם היא החלטית, חובקת כל ולא משאירה מקום לתהיות ובוודאי שלא לטעויות. כפי שהרב אבינר, מדובריה המרכזיים של דתיות זו, כתב:
"כן, יש לנו קומוניקציה [מאחורי הפרגוד]. לנביאי ישראל יש קומוניקציה אף במה שיהיה לעתיד לבוא, והם מסרו לנו את סוד הקומוניקציה".
מי שיקרא את דבריהם של רבנים ומנהיגים נוספים מזרם ציוני-דתי זה הפעילים בימינו, דוגמת הרב צבי ישראל טאו או הרב אלי סדן, ייווכח מיד בהחלטיות ובחוסר הספקניות המצויה בדבריהם ובניתוחם את המציאות הארצית והשמיימית כאחד. אך הוגים אלו הם רק דוגמא קיצונית לדבר. הרי בעומקו של עניין – כל מי שמאמין כי יש בידו את המפתח להכיר את מפת המציאות הוא רחוק כמזרח ממערב מהעמדה השמרנית. כל מי שסובר כי הוא יכול לזהות את 'אצבע אלוהים' בהיסטוריה ואת הכיוון אליו אצבע זו מורה – איננו שמרן כי אם אורתודוקס (כפי שניסח אסף שגיב במאמרו הנזכר בהערה 15).
זו גם הסיבה שהשמרן, בניגוד לאורתודוקס, תומך בשינויים. אמנם הוא מסתייג משינויים רדיקליים ומהירים אך, כפי שראינו מן הציטוט של ברק, דבר זה לא מונע ממנו לקדם ולהוביל שינויים. האורתודוקס, לעומת זאת, דבק ב'תורת האמת' שלו ודוגל בגישה לפיה אסור לסור מן התורה הזו ימין ושמאל. דבר זה נכון במישור הפוליטי אך בעיקר במישור הדתי.
בשני מובנים אלו, הדתי והפוליטי, דווקא התנועות השמאליות יותר בקרב הציבור הדתי בישראל הן אלו אשר יכולות לאמץ את ההגות השמרנית ככזו המצדיקה את עמדתם.
במישור הפוליטי היו אלו דווקא הוגי השמאל הדתי ובמיוחד ישעיהו ליבוביץ', יוסק'ה אחיטוב ואליעזר גולדמן, אשר קראו לנתק את התיאולוגיה מן הפוליטיקה ולנתח את המציאות בעיניים ספקניות וריאליסטיות. כך למשל אחיטוב ביקר את העמדה המשיחית שזה עתה עסקנו בה:
"המרכיב האשלייתי הגנוז במושג 'אתחלתא דגאולה' הוא במובן זה שהעתיד מובטח, מאחר שאנו צועדים זה מכבר על מסלול הגאולה. זיהוי ההבטחה האלוהית לגאולה עם המאורעות הקונקרטיים המתרחשים בימינו, מקנה ביטחון ואופטימיות שמתעלמת מניתוח מפוכח של המציאות על כל מרכיביה. הסכנה הטמונה בו היא הפיתוי לקחת סיכונים פוליטיים וביטחוניים מעבר למה שמתירים הניתוחים הריאליים. בשלהי מלחמת העולם השנייה נמסרה מפיו של הרב הרצוג ה'הבטחה' כי 'בית שלישי לא יחרב', והיא חזרה וצוטטה שוב ושוב ברגעי משבר כמו בערב מלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור, וגם מאוחר יותר, במסגרת ויכוחים על סיכונים ביטחוניים הכרוכים בהחלטות והכרעות פוליטיות. הראליסט במקרים אלה, גונה בחוסר חזון ובקטנות אמונה"
במקום עמדה 'משיחית', העמדה הדתית-פוליטית שהוגים אלו הציעו היא ניתוח המציאות מתוך עיניים אנושיות, ולא אלוהיות, והכרה במוגבלות האנושית לחזות את פני העתיד. כפי שהרב מיכאל אברהם, אשר בעיני נמנה אף הוא עם אותו מכנה של הוגי השמאל-הדתי, אמר:
"אין לי מושג אם זה באמת ראשית צמיחת גאולתנו, אולי; אני אפילו מקווה שאכן כך הדבר, אבל אני פשוט לא יודע. מהיכן אותם אנשים יודעים שאנחנו נמצאים בראשית העידן המשיחי? צריך לזכור שהיו כבר לא מעט משיחי שקר בהיסטוריה היהודית. במישור השני, והוא המישור המהותי יותר, אני טוען שזה פשוט לא משנה אם אנחנו בראשית הגאולה או לא. בין כך ובין כך אין לזה שום השלכה מעשית. זאת, משום שאת היחס שלי למדינה אני קובע על פי מעשיה, ולא על פי המטאפיזיקה שעומדת מאחוריה. לא מעניין אותי האם המדינה היא פעמי משיח או סיטרא אחרא. אם המדינה פועלת באופן ראוי, אז אני אתמוך בה, ואם לא – אתנגד אליה."
צא וראה – בעוד שאנשי הימין הדתי הם אלו שמאמצים ומתהדרים בהגות השמרנית. דווקא הוגי השמאל הדתי הם אלו אשר ההגות השמרנית יכולה להתאים לתפיסת עולמם.
צא וראה – בעוד שאנשי הימין הדתי הם אלו שמאמצים ומתהדרים בהגות השמרנית. דווקא הוגי השמאל הדתי הם אלו אשר ההגות השמרנית יכולה להתאים לתפיסת עולמם.
במישור הדתי, דווקא הקצה השמאלי-ליברלי של הציונות הדתית בואכה אל התנועה הקונסרבטיבית (המסורתית – כפי שהיא נקראת בארץ) הם אלו שמאמצים את המודל השמרני. הרי תנועות אלו הן התנועות ההלכתיות היחידות אשר מכירות בצורך לעדכן, בצורה איטית וזהירה, את ההלכה ולהתאימה למציאות המשתנה. לעומתם, רוב רובם המוחלט של האורתודוקסים יתנגדו לשינויים הלכתיים.
בהקשר זה ניתן יהיה לומר, במידה רבה של צדק, כי ההגות השמרנית היא הגות מדינית בעיקרה וככזו היא מכוונת להדריך אותנו בעשייה הפוליטית. על כן, אין לה דבר וחצי דבר עם האמונה והפרקטיקה הדתית של יחידים או של קהילות. טענה זו היא נכונה במידה רבה, לפחות לגבי זרמים מסוימים בהגות השמרנית. עם זאת, רבים מההוגים הציונים-דתיים אשר אימצו לחיכם את ההגות והטרמינולוגיה השמרנית משתמשים בכלים אלו לא רק במישור הפוליטי אלא גם בכדי להצדיק את עמדתם הדתית. טענתי היא כי יישום שכזה איננו קוהרנטי. ראשית, כי ההגות השמרנית איננה עוסקת במישור הדתי הפרטי והקהילתי. ושנית, אם מיישמים את תובנות השמרנות על מישור פרטי זה אזי המסקנה המתבקשת היא אימוץ העמדה האורתודוקסית הליברלית, ואף הקונסרבטיבית, ולא זו האורתודוקסית הקלאסית.
סיכום
במאמר זה ניסיתי להראות כי ההגות השמרנית לא מתיישבת עם תפיסת עולמם של רבים מן הציונות הדתית. עם זאת, חלקים מאותם זרמים מאמצים לחיקם את ההגות השמרנית ומשתמשים בה בכדי להצדיק את עמדתם הפוליטית והדתית. דבר זה נובע, לעניות דעתי, מתוך ואקום הגותי שנוצר בשנים האחרונות בקרב זרמים אלו אשר מתבייש לדבר בשפה 'קוקניקית' או 'אורתודוקסית' בקול רם ועל כן הם מאמץ את תפיסת העולם והז'רגון השמרני אשר מתאים יותר לעולם המערבי החילוני. אך אימוץ זה הוא ציני ולא רציני. זאת משום שברגע בו תהיה סתירה בין העמדה השמרנית לזו הדתית ניתן לשער איזו דרך זרמים אלו יבחרו. על כן, אני לא נרתע מלקבוע כי אם אימוץ זה של ההגות השמרנית על ידי חלקים מהציונות הדתית נעשה באופן שאינו מודע למתחים בין שתי תפיסות העולם, אזי מדובר בחוסר רצינות אשר גורם לחוסר קוהרנטיות פילוסופי. אולם, אם אימוץ זה נעשה מתוך מודעות למתחים הללו, אזי מדובר באימוץ ציני ואף צבוע של השמרנות מתוך מטרה לשרת את המטרות האנטי-שמרניות והדתיות-משיחיות-אורתודוקסיות של אותם זרמים. בין כך ובין כך, הגיע הזמן לחשוף את הסתירה המצויה בשימוש ההולך וגובר של חלקים רחבים מהציונות הדתית בתפיסת עולם ובטרמינולוגיה שמרנית.
*נועם אורן הוא דוקטורנט לפילוסופיה של הדת באוניברסיטה העברית, מלגאי רוטנשטרייך, כותב ומלמד במספר מסגרות.
