תוכן החוברת

אכן כח זה, סגולה זו לקבוע גבול לדברים ביו המותר לבין האסור, ביו הכשר לבין הפסול… לתת קצב ומדה לדבריהם, שלא להתפס לקיצוניות ולמצוא בכל מקום את שביל הזהב, סגולה זו הופכת להיות יותר ויותר נדירה, יותר ויותר בלתי מוכנת בימי חבלו של משיח. כשהניגודים גדלים, כשהחוגים הרחוקים מתורה נעשים יותר ויותר מנוערים מריח תורה ומצוה, בקרב שומרי התורה הולכת ורוכשת לה יותר ויותר מהלכים הדעה הקיצונית התובעת ניתוק יחסים מוחלט עם חוגים אלה. נשמעים דבריהם של הקנאים חוצבי להבות. אולם "אנשי גבול", אלה השוקלים דבריהם, אשר רואים את דרך היהדות במתינות, בטיפוח הבנה עם כל החוגים, ואשר קובעים גם גבול ביו דרכי מלחמה מותרים לדרכי מלחמה אסורים, הם נראים להיות מבודדים.

(הרב שאול ישראלי, "התורה והמדינה", ה'-ו', עמ' ו^')

מבוא

החוברת המוגשת בזה מבוססת על לקט מתוך מאמרים שעניינם שירות צבאי של בנות שרות לאומי, שפורסמו בבמות תורניות, מראשית שנות החמישים ועד שנות השבעים.

הובאו בחוברת דבריהם של בעלי הלכה המצדדים בשירות צבאי או בשירות לאומי על פי החוק. בקיצור הוצגו טענותיהם ההלכתיות העיקריות של האוסרים שרותים אלו, תוך ויכוח עם טענות אלו.

הדעה הרווחת בציבור הדתי היא, שמעל לכל ספק הוא, שהשרות הצבאי לבנות אסור מבחינה הלכתית (כולל מסגרות צבאיות בפיקוח אזרחי-דתי: גרעיני הנח"ל של בני-עקיבא, הצופים הדתיים והנוער הדתי העובד, והמסלול למורות-חיילות של המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך והתרבות). בדומה לכך מקובלת בשנים האחרונות הדעה, שגם שרות לאומי על פי החוק אסור מבחינה הלכתית.

דעות אלו התפשטו והתבססו והפכו לגבי רבים לאמת ראשונית ומוחלטת. "אמת" זו התפשטה עקב הכרזותיהם החוזרות ונשנות של בעליה ועקב שתיקתם של הללו, שיודעים שיש גם אמת אחרת.

כך, למשל, פרסמו רבנים, ובראשם הרב עובדיה יוסף, בשנת תשל"ב, "דעת תורה" נגד שרות לאומי בהתנדבות, תחת הכותרת: גזירת העברה על הדת. בהודעתם נאמר בין השאר:

גזירה קשה זו תפגע ותהרוס יסודות המשפחה בישראל… הגזירה הנוראה הזאת, שאחריתה התאבדות נפשית ורוחנית והתמוטטות יסודות הצניעות והמשפחה בעם ישראל… גזירה זו, שבאה במסוה של התנדבות לשירות לאומי, קשה ומסוכנת לישראל שבעתיים מגזרת העברה על דת בפרהסיה באשר מוסווית היא במעטה של התנדבות.

על כך אנו חוזרים ומכריזים ומזכירים במשנה תוקף את פסק הדין של גדולי הדור שפסקו בשעתו ש"גיוס בנות לשרות לאומי" הנו כגיוס לצבא ואסור באיסור מוחלט.

כל ראשי האבות והמשפחות בישראל… והבנות היקרות, מחויבים להקהל ולעמוד על נפשם… ולא לקבל את הגזירה הנוראה הזאת המסיתה ומדיחה את בנות ישראל שנאמר עליהן "כל כבודה בת מלך פנימה". (בעקבות הודעה זו פרסמו רמי"ם מישיבות בני-עקיבא הודעה דומה).

כשיהודי רגיל שומע, שהרב הראשי לת"א, כיום הרב הראשי לארץ-ישראל, ועימו רבנים נוספים, מודיעים ששרות לאומי בהתנדבות, אולם בעידודה ובסיועה של הממשלה, הוא בגדר "גזירה נוראה" שגורמת "התאבדות נפשית ורוחנית", הוא סמור ובטוח שאין ולא יכולה להיות עמדה הלכתית אחרת. ואם שרות לאומי בהתנדבות כך, שרות לאומי ע"פ חוק על אחת כמה וכמה; ואם כך – שרות צבאי הס מלהזכיר!

כשבת תלמידת תיכון, החסרה כלים לבדיקת הנאמר, שומעת ש"גזירה זו … קשה ומסוכנת לישראל שבעתיים מגזירת העברה על דת בפרהסיה"  וש"מחויבים להקהל ולעמוד על נפשם" (הלשון לשון מגילת אסתר והאסוציאציה ברורה לכל מי שבא בפורים לבית-הכנסת…), היא יוצאת לשרות לאומי בהתנדבות תוך תחושה מסוימת של אי-נחת ותוך ידיעה ברורה, שמכל-מקום שרות לאומי ע"פ החוק הוא פסול ושרות צבאי אסור.

מגמתה של חוברת זו להראות, שבצד האוסרים שרות צבאי ולאומי יש המתירים שרותים אלו ויש אף המחייבים את הבנות, מכוח ההלכה, לשרת שרות צבאי או שרות לאומי ע"פ החוק, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (בבלי, עירובין, ל"ג, ע"ב).

אנו שומעים השכם והערב על חובת הציות העיוור לדבריהם של רבנים, ציות עד להתבטלות אישית ועד להימנעות מכל שיקול דעת עצמי. התובעים זאת מסתמכים על האמור בספרי דברים (פ' קנ"ד):

על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימיו ושמאל" (דברים; ז', י"א) – ימין ושמאל – אפילו מראים בעיניך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין – שמע להם.

אולם, מול מאמר זה מצוי בתלמוד הירושלמי – תלמודה של ארץ-ישראל – מאמר אחר, שונה, שמשום מה מתעלמים ממנו…

יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר: ימין ושמאל – שיאמרו לך על ימין שהיא ימין ועל שמאל שהיא שמאל (הוריות פ"א ה"א).

בצד התביעה לקבלת מרות בלתי מסויגת השתרשה גם הדעה שיש עמדה הלכתית אחת בכל השאלות, כביכול יש לנו סנהדרין המורה לכל ישראל. במציאות יש, כמעט בכל נושא, חילוקי דעות ביו בעלי הלכה, ביו אם מדובר בשביתת מורים וביו אם מדובר בהחזרת שטחים.

דברים ברורים בשאלה עקרונית ומרכזיה זו כתב הרב צבי הירש חיות (קאליש, 1855-1806):

אבל משחרב ביהמ"ק ובטלו הסנהדרין וב"ד הגדול מלשכת הגזית ורבו הגלויות ולא יכלו כל חכמי ישראל להתאסף במקום אחד ולפקח בטובתן של ישראל והיה עם ה^ז מפוזרים בקצוות הארץ וכל חכם שבזמנו ובמדינתו מורה לעדתו ע"פ התורה ולפי סברתו בהוצאות המשפטים והדינים, ולא ידע כלל כי חכם אחר הוציא מסברתו ומן המדרשות היפך ממה שלמד הוא לכן הדינים הללו אינם לחוב עלינו במצות "לא תסור", כיון שהחכמים בעצמם חולקים זה עם זה ולא נדע בעצמנו למי משפט הבכורה שנאזין אליו בחוק התורה "ולא תסור", אולי דברי השני צדקו יותר.

(מהרי"ץ חיות "תורת הנביאים" פרק ג', בתוך "כל ספרי מהרי"ץ חיות" עמי ק"ג).

חוזרים אנו לשאלת הגיוס והשרות. יש אוסרים, יש מתירים ויש מחייבים. על מניעיהם של האוסרים והשוללים כתב הרב ש. ישראלי דברים ברורים:

במיוחד מסביב לשאלה האחרונה של גיוס הבנות פרצה מלחמה שהעמיקה את התהום ביו חלקי הישוב השונים וחידדה את היחסים בקרב היהדות הדתית.

הפועל המזרחי אשר נתן מכוחו ואונו לתקומת המדינה ואשר רואה את צרכיה בראש דאגותיו קבע אף לשאלת זו את עמדתו בהתחשבות עם תפיסה זו. לא כך אותם חלקי היהדות הדתית אשר עמדתם, מאז, לרעיון המדינה התנודדה בין שלילה מוחלטת לספקנות מסתייגת. הם נאחזו בשאלה זו והשתדלו לנצלה כאמצעי לנגח בו לא רק את הממשלה אלא גם את המדינה בחינת שבור חבית ושפוך יינה…

("עם הקובץ", "התורה והמדינה", ה'-ו', עמ' ה').

מכל מקום, אין הלכה אחת מכרעת. כל אחת וכל אחד צריכים להכריע בין העמדות ההלכתיות השונות והמנוגדות.

גיוס בנות ושרות לאומי בהלכה

א. אשה חייבת להשתתף ב"מלחמת מצוה"

דברים מפורשים וחד משמעיים על חובתה של האשה לקחת חלק ב"מלחמת מצוה" נאמרים במשנה:

במה דברים אמורים? (שיש הפטורים מהשתתפות במלחמה) במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצות הכול יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

(סוטה פ"ח מ"ז).

וכך פסק להלכה הרמב"ם:

במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה? במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכול יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

(משנה תורה, הלכות מלכים פ"ז ה"ד).

וכך כותב בעל ספר החינוך:

מדיני המצווה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין מחזירין מעורכי המלחמה אלו הנזכרים בכתוב אלא במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

(תק"ב).

בדעה זו מחזיק גם בעל מנחת חינוך, בהתייחסו למצוות התורה "ויתד תהיה לך על אזנך":

ומה שכתב הרב המחבר בנוהג בזכרים, באמת במלחמת מצוה גם כך נוהג העשין הללו, ובמלחמת מצווה הכול יוצאין ואפילו כלה, כמבואר בר"מ פ"ז – אם כן נוהג בנשים גם כן.

(לסימן תקס"ז בספר החינוך)

ב. מלחמות ישראל בדורנו הן "מלחמות מצוה"

מכיון שבמקורות הנ"ל נקבע שחובתה של האשה היא ב"מלחמת-מצווה", עלינו לברר אם מלחמות דורנו הן "מלחמות-מצווה".

הרמב"ם מגדיר מה היא "מלחמת-מצווה" ומה היא "מלחמת-רשות":

ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם,… מלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

(משנה תורה, הלכות מלכים פ"ה ה"א).

המרכיב השלישי של הגדרת הרמב"ם, "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", הולם במדויק את מלחמות ישראל בדור האחרון. לדעת הרב ש. גורן חובת ההשתתפות במלחמה זו היא מדאורייתא:

"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". אם כי אין סוג מלחמה זה מפורש בתורה, הוא נכלל בלאו של "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, י"ט, ט"ז), שבא להטיל חובת הצלה במסירות נפש עצמית על כל איש מישראל.

("צבא ומלחמה לאור ההלכה", מחנים, קכ"א עמ' ח')

לדעת הרב כ.פ. טכורש, המסתמך על דברי הרב א.י. הכהן קוק, מלחמותינו הן מלחמות מצוה:

ולפיכך, עדיין אנו צריכים למודעי, לדברי מרן הגאון כמהורי"א קוק זצ"ל בספרו (משפם כהן הלכ'מלכים צ"ו) שאגב אריכות גדולה וממצה כותב: "וחוץ מזה נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכלל של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה ומוסיף: "אבל כשמתמנה מנהיג האומה בסגנון מלכותי, עפ"י דעת הכלל ודעת בי"ד, ודאי עומד הוא במקום מלך, לעניני משפטי המלוכה, הנוגעים להנהגת הכלל", והדברים נוקבים וקולעים.

והסברא נותנת כך, שכיון שכל סמכות המלך, היא ע"י רוב ישראל, א"כ במקרה שאין מלך, אז שוב חוזרת הסמכות של כח המלכות לרוב הצבור הממנה את המלך. ויוצא מזה, שכהיום הזה בתקופה רבת הפלא שאנו חיים בה, שזכינו למדינת ישראל, ויש לנו סמכות משפטית של מדינה  עצמאית, ושל כנסת נבחרת ע"י תושבי המדינה, הרי דין הצבור הזה ובאי כוחו הנבחרים, כדין מלך ממש, וממילא יכולים להכריז על כיבושים, להחזקת ארצנו הקדושה בגבולותיה המסומנים בתורתנו הקדושה, והדברים ברורים.

("מלחמת רשות, מצוה או חובה", "התורה והמריבה", ב', עמ' צ"ח).

וכך כותב גם הרב י. הלוי-לוין: "המצב בא"י הוא בגדר מלחמת מצווה" ("גיוס נשים", "התורה והמדינה", ה'-ו', עמ' כ"ט).

מתוך הדברים שהובאו עד עתה משמע שיש דעה הלכתית המחייבת את הבנות להשתתף במלחמותינו ואינה משאירה את העניין לשיקול דעתה ולרצונה של הבת.

ג. אסור לאשה להשתתף במלחמה

בצד הדברים החד-משמעיים, המובאים במשנה והנאמרים ע"י הרמב"ם וע"י בעל ספר החינוך, על חובת האשה לקחת חלק במלחמה, מצויים דבריהם של האוסרים את השתתפותה במלחמה.

לבעלי ההלכה המתנגדים והאוסרים שני טענות עיקריות:

1. האשה מצווה על צניעות יתירה, על סמך הכתוב "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מ"ה י"ד) ואילו השרות הצבאי פוגם בצניעותה.
2. השרות הצבאי כולל נשיאת נשק, ואילו ההלכה אוסרת זאת על האשה מטעם "לא יהיה כלי גבר".

1. צניעות

הרדב"ז (רבי דוד בן זמרה, ראש חכמי יהדות מצרים במאה ה-16) מפרשני הרמב"ם, תמה על הוראת הרמב"ם, שאף אשה חייבת ב"מלחמת-מצווה": "קשה וכי דרך הנשים לעשות מלחמה, דקתני "וכלה מחופתה"?! והא כתוב "כל כבודה בת מלך פנימה"! (משנה תורה, הלכות מלכים פ"ז, ה"ד).

כלומר, הרדב"ז מתקשה בהבנת פסקו של הרמב"ם, שכן קיימת הוראה כללית המחייבת צניעות יתירה. והוא מפרש את דברי הרמב"ם כך: "ויש לומר דהכי קאמר: כיון דחתן יוצא מחדרו כלה יוצאה מחופתה, שאינה נוהגת ימי חופה". כלומר, הרדב"ז סבור שהרמב"ם לא התכוון למה שמובן מדבריו ולא הורה לכלה להצטרף למלחמה, אלא הוא מתאר מצב: כיון שהחתן חייב לעזוב את חופתו ואת כלתו ולילך למלחמה, נאלצת אף הכלה לצאת מחופתה ומאווירה השמחה, אך אין הרמב"ם מורה לה להצטרף אל הלוחמים.

2. נשיאת נשק

הבסיס לאיסור השרות הצבאי בגין נשיאת נשק הוא כדלהלן: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זין למלחמה? תלמוד לומר "לא יהיה כלי גבר" על אשה (בבלי, נזיר, נ"ט ע"א). משמע, שאשה אסורה בנשיאת כלי נשק. דברי רבי אליעזר בן יעקב מובאים בספרי לדברים בשינויים קלים: "מניו שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה? ת"ל "לא יהיה כלי גבר" (ספרי דברים, רכ"ו). המתנגדים לשרות הצבאי לומדים מנוסח זה, שלא רק נשיאת נשק אסורה, כי אם גם השתתפות במלחמה אסורה: "למדנו מלשון זה בספרי 'ותצא למלחמה', שגם עצם היציאה למלחמה לנשים היא בכלל הלאו (הרב א. ולדנברג, "הלכות מדינה" ב', ג', ו').

ד. דחיית דברי האוסרים

 1. על דברי הרדב"ז

הרדב"ז עצמו לא היה בטוח, שאכן אפשר להוציא את דברי הרמב"ם (ובשל כך גם את דברי המשנה) מפשוטם, ולכך הוא עצמו מציע פרוש שני לדברי הרמב"ם, בנוסף ובניגוד לפרושו הראשון, שהבאנו לעיל, וזה לשונו: "ואפשר דבמלחמת מצווה. הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן וכן המנהג היום בערכיות" (משנה תורה, הלכות מלכים, פ"ז ה"ד). כלומר, האשה אינה חוזרת לביתה אלא היא נוטלת חלק במלחמה בספקה לבעלה מים ומזון. כלומר, היא נמצאת סמוך לשדה המערכה ובין גברים, בניגוד לכלל "כל כבודה בת מלך פנימה".

אנשי הלכה בני דורנו דוחים את ההסבר הראשון של הרדב"ז.

הרב א. בינה: "אכן זה נראה ודאי, שאין לקבל את הפירוש… שמה שכתוב במשנה  'חתן מחדרו וכלה מחופתה׳ הוא רק ביטוי מליצי על דרך הכתוב ביואל פרק ב' יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה והכוונה לעוזבה כל שמחה והכלה שבה מחופתה לביתה מפגי שחתנה יצא למלחמה". (התורה והמדינה, ה'-ו', עמ' ע').

חרב ש. ישראלי מפרש את קושיית הרדב"ז לא כאיסור על נשים להילחם אלא כהטלת ספק ביכולתן להילחם:

ולא מקשה מכוח האיסור שבדבר… אלא שמקשה שאיך דרכה בכך, כלומר שאינה יכולה (ההדגשה במקור) לעשות מלחמה ולא תהא תפארתה על דרך זו, ולזה הוא מביא את הכתוב, שפירושו שכבודה ותפארתה של האשה אינם יכולים להתבלט בשדה הקרב אלא בבית פנימה.

("התורה והמדינה", ד', עמ' רכ"ג הערה 2).

כלומר, לשיטת הרב ישראלי, שני התרוצים של הרדב"ז אינם באים לישב איסור, שכן אין, גם לדעת הרדב"ז, איסור, ומלכתחילה כל דבריו עניינם ביכולת הפיזית והנפשית של האשה לקחת חלק בפעילות הקרבית. התרוצים מבקשים להשיב על הקושי המעשי הקיים, לדעת הרדב"ז, בדברי הרמב"ם.

גם הרב צבי יהודה הכהו קוק דוחה את הסברו הראשון של הרדב"ז:

נמצאת ביו מפרשי הרמב"ם דעת הרדב"ז לפרש את לשון המשנה (סוטה ספ"ח) והרמב"ם (ה' מלכים פ"ז ה"ד), שיוצאת אפילו "כלה מחופתה", שהוא יוצא מפשוטו… אמנם דברי חז"ל ושאר רבותינו הראשונים והמפרשים סתמו ולא פירשו כך. וגם ספר החינוך… סתם ולא פירש כן…

("לנתיבות ישראל", עמ' 120).

2. נשיאת נשק

עד כאן עסקנו בדברי הדוחים את דברי הרדב"ז. עתה נפנה לברור הטענה השניה שעניינה – אסור לאשה לשרת בצבא משום שאסור לה לשאת נשק ומתוך איסור נשיאת הנשק באים לאסור את עצם השרות.

האיסור מקורו בדברי התנא רבי אליעזר בן יעקב, שהבאנו לעיל, והוא מבוסס על כך שאסור לאשה ללבוש בגדי גבר. אולם, המסתמכים על המקור התנאי מתעלמים מהסברו של הרמב"ם לאיסור זה ומהתנאים והגדרים, שרק אם הם מתקיימים, חל האיסור:

וכל אשה המתקשטת בתכשיט מתכשיטי הגברים, שידוע באותו מקום שתכשיט זה מיוחד לגברים – לוקה. וכל גבר שנתקשט או לבש מה שידוע באותו המקום שצורה זו מיוחדת לנשים – לוקה. ודע, שמעשה זה, כלומר, שהנשים מתקשטות בתכשיטי הגברים או הגברים בתכשיטי הנשים – יש שהוא נעשה לעורר את הטבעים לשחיתות, כמו שמפורסם אצל העמים, ויש שנעשה למיני עבודה – זרה, כמו שמפורסם בספרים המיוחדים לכך.

(הרמב"ם, ספר המצוות, לא תעשה, מצוות ל"ט –מ').

מדברי הרמב"ם משמע שאסור לאשה ללבוש לבוש מסוים אם נתקיימו בלבוש ובלובשת שני תנאים: א. ברור, ידוע ומקובל שהלבוש הוא לבוש גברי מובהק על-פי הנהוג במקום. ב. ברור שהאשה רוצה ללבוש את הלבוש הגברי כדי להסתייע בו לעשות מעשים אסורים בתחום המיני או בתחום עבודת האלילים.

האם אפשר לומר שבדורנו נשק הוא כלי גברי מובהק?! ויותר מכך: האם נשק הוא תכשיט המסייע לאשה לעשות מעשי שחיתות מיניים או לעבוד עבודה זרה?!

אחד מרבני דורנו כותב:

יש לומר, שיש חילוק אם לובשים הכלי זיין לשם תכשיט או לשם הגנה. לשם תכשיט הוה לא תעשה דעבודה־זרה ואביזריהו דעריות, אבל לשם הגנה ומלחמה לא הווי איסור כלל, וכיון

שבשעת מלחמה אין לובשין אותו לשם תכשיט אין בזה משום שלא תעשה דעבודה זרה ועריות.

(הרב ש.ט. שטרן, "שירות לאומי של נשים", "התורה והמדינה", ז'-ח', עמ' נ"א-נ"ב).

בדומה לו, הרב י. הלוי-לוין: "כשהיא עושה זאת להצלתה או אפילו להתלמד איך להגן על עצמה, כי אז הטעמים נופלים, כי אם היא עושה זאת מפני הצלה אין כאן לא חוקות עכו"ם ולא מעורר זמה ("גיוס נשים", "התורה והמדינה", ה'-ו', עמ' ס').

הרב ש. ישראלי מבחין בין נשק כבד, שהוא בגדר כלי האופייני לגבר, ובין נשק קל שאינו בגדר כלי גברי:

והרמב"ם, שנקט כדוגמא לכלי גבר על אשה, שלובשת שריון, נראה שמפרש כן מה שכתב רבי אליעזר בן יעקב כלי זיין למלחמה, דהיינו כלים שאין רגילים ללובשם אלא לשם הגנה בזמן מלחמה, שהסכנה מרובה. כי הוא כלי כבד מכביד על הנושאו (שמואל א' י"ז, ל"ח-ל"ט). על כן, זה בכלל כלי גבר. לא כן החרב, שהוא כלי נשק קל והיו רגילים לשאתו תמיד לשם הגנה עצמית ולא דווקא בזמן מלחמה, וזה אינו כלי גבר במיוחד.

("התורה והמדינה", ד' עמ' רכ"ב, בהערה).

3. כל כבודה בת מלך פנימה

טענה זו, שעניינה תביעה לצניעות יתירה, כבר דנו בה לעיל שעה שעסקנו בדברי הרדב"ז. אולם, מכיוון שמובאה זו הפכה לסיסמה והיא מובאת חזור והבא כראיה ניצחת לאיסור גיוס בנות, כנגד חוק שרות לאומי ואפילו לאיסור שרות לאומי בהתנדבות (ראה במבוא, שילובה ב"דעת תורה" של הרב עובדיה יוסף), והיא חוזרת ועולה בכל דיון על מעמד האשה ועל פעילות שבה מעורבים גברים ונשים – לפיכך מן הראוי ליחד לה דברים קצרים.

המובאה מקורה בתהילים (מה יד). פסוק זה פורש כתביעה לצניעות רבה של האשה היהודיה. הפסוק, שהפך לאימרה בספרות התלמודית, אינו שייך לחלק ההלכתי של ספרות זו כי אם לחלק האגדי. כלומר, הוא בגדר עצה טובה, הדרכה רוחנית, דבר חוכמה וכדומה, אך אינו בבחינת הוראה הלכתית מחייבת. הערבוב בין התבטאויות הלכתיות ובין אלו שהן בתחום האגדה אינו תורם לבירורה של האמת ההלכתית.

על משקלה של אימרה זו בהקשר לענייננו, אומר הרב ישראלי דברים מפורשים:

סיפוק המים והמזון בהכרח נשאר על הנשים ועל הזקנים והתשושים. ואספקת מים ומזון וכיו"ב במלחמה יש בו משום פיקוח נפש והרי זה בכלל אבדת גופו וודאי דוחה לקרא דדברי קבלה של "כל כבודה בת מלך פנימה:^,

("התורה והמדינה", ד', עמי רכ"ג הערה 2).

הרב ש. ישראלי טוען גם שהמושג "כל כבודה בת מלך פנימה"הוא מושג יחסי, המשתנה בהתאם לזמן ולמקום:

ועוד נראה שגבולות ה"כבודה של בת מלך פנימה" תלויים במנהגי המקומות, ורק במקום שדרכן של נשים שלא לצאת לגמרי מבתיהם יש בזה משום פריצת גדר (עיי כיו"ב באו"ח סי׳ ע"ה, וס"ב ומ"ב שם). ואך בדורותינו עובדות בנות ישראל כשרות במשרדים שונים, בבתי חולים, בגני ילדים ובתי ספר ואין פוצה פה ומצפצף.

("התורה והמדינה", ד', עמי רכ"ו, בהערה).

גם הרב א. בינה טוען את שתי טענותיו של הרב ישראלי:

הלא מדובר רק על מלחמת מצוה, וחיובי מלחמה, ובפרט מלחמת מצוה, הם אחרים וכנ"ל. אחרי שהדין מחיבם (הכוונה את הנשים להשתתף במלחמת מצוה) לא שייך בזה "כל כבודה" ויותר מזה שכבר העיר הרב העורך (הכוונה לרב ש. ישראלי) שדין "כל כבודה" תלוי במנהגי המקום.

("משפט המלחמה ושיתוף האשה במלחמה", "התורה והמדינה", ה'-ו' עמ' ע').

בדומה לכך דברי התלמוד "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש" (יבמות ס"ה ע"ב) לענין פטור נשים מפריה ורביה; וכן "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה" (קידושין, ב' ע"ב) לענין ברור המשמעות הלשונית של המילה "דרך", בהקשר לקידושין. יש שרצו משני ענינים אלו לאסור השתתפות אשה במלחמה. גישה זו נדחת ע"י הרב ש.י. זוין: "אילו היה כתוב מפורש, בלשון מוחלטת שאין אשה חייבת במלחמה, הרי אין הבדל אם הדין נאמר במקומו או אגב הלכה אחרת… אבל הלשון אין דרכה נותנת מקום להסתפק אם הדבר נאמר במובן הלכתי. (לאור ההלכה, תשכ"ד, עמ' כ"ה).

ה. האשה חייבת לשרת בצבא אך בלא נשיאת נשק

כמה בעלי הלכה הולכים בעקבות המשנה והרמב"ם ופוסקים שאשה חייבת לשרת בצבא אולם הם מוסיפים תנאי – ללא נשק. כך הרדב"ז, שכבר הבאנו לעיל: "ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן וכן המנהג היום בערביות". כלומר, האשה חייבת לקחת חלק במלחמה במסגרת "יחידות שרותים" אולם, הוא מגביל חובה זו בהשתמשו במילה "לבעליהן" – ולא לשאר הגברים המשרתים בצבא.

הרב י. הלוי-לוין מקשה על ההגבלה שהטיל הרדב"ז: "האם אפשר להגביל שההספקה תהיה רק לבעליהן? האם אפשר להבטיח בזמן מלחמה, שלא יתפרדו זה מזו?" ("גיוס נשים", "התורה והמדינה", ה'^–ו', עמי נ"ז). כלומר, מי שמכיר את תנאי השרות הצבאי והמלחמה, הן בעבר והן בהווה, לא יעלה על הדעת, שניתן לקיים מסגרת של שירות אישי (כל אשה לבעלה) ולהבטיח שבכל תמורות הקרב ותנועות הצבא תהיה כל אשה בקשר עם בעלה ורק עמו.

הרב הלוי-לוין מרחיב את מסגרת חובותיה של האשה, אפילו לשיטתו של הרדב"ז: "ומים ומזון, מסתמא, לאו דוקא, אלא כל צרכיהם, כמו כדורים וכדומה, כי איך נגבילן למים ומזון?! וגם לזה צריכות הכנה לפי תכסיסי המלחמה בזה הזמן".

("גיוס נשים", "התורה והמדינה", ה'-ו', עמ' ס"ה).

ראוי לשים לב לכך שהרדב"ז מדבר על המצאותן של נשים נשואות בין גברים בשדה המערכה. בנקודה זו הוא מרחיק לכת אף מבעלי הלכה המחייבים את האשה בשרות צבאי מלא כולל נשיאת נשק, שכן הללו מטילים חובה זו על נשים פנויות בלבד.

דברי הרש"ש (ר^ז שמואל שטראשון, וילנה המאה ה-19) מבוססים על ידיעת תנאי השרות הצבאי: "משמע (מהמשנה) דגם נשים יוצאות למלחמה – וחידוש הוא ואולי אינן יוצאות אלא לבשל ולאפות לצורך הגברים אנשי המלחמה" (חדושי הרש"ש, סוטה מ"ד ע"ב) כלומר, לא לבעליה! אלא לכל ציבור הלוחמים.

גם הרב ש.י. זוין מגיע למסקנה שנשים חייבות ב'מלחמת-מצווה', וזאת מתוך דברי הרמב"ם ב"ספר המצוות":

מצינו להרמב"ם בספר המצוות כדברים האלה: "וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות… ולא נלחמות במלחמת הרשות. וכל מצוה שהיא תלויה בבי"ד… או במלחמת הרשות אינו צריך לומר, "וזאת אין הנשים חייבות בה", כי זה תוספת דבור אין בו צורך". הדגיש וחזר והדגיש במלחמת הרשות. דעתו כמפורשת שבמלחמת מצוה אף הנשים חייבות. אין לבו אלא לומר, שכונתו בלי כלי זיין.

("לאור ההלכה", תשכ"ד, עמ' כ"ז)

גם הרב ש. ישראלי סבור שהאשה חייבת ב'מלחמת מצווה'ואף הוא, כרב זוין, לומד זאת מדברי הרמב"ם בספר המצוות:

דברי הרדב"ז מוסבים על גיוס לתפקידים קרביים שע"י טפול בנשק… אולם, תפקידים מעין סיפוק מים ומזון – אע"פ שאינם כיום באותה צורה של הימים הקדומים – שמספקות לבעליהם דוגמת הערביות, כפי שהזכיר הרדב"ז, מכל מקום יש למצוא צורה מתאימה שלא תפגום במושג הישראלי של "כל כבודה בת מלך פנימה", כדרך כל מיני תפקידים דומים שאשה ממלאה בחיי החברה אזרחית כיום הזה. ועל כן אין מקום לפוטרן ממילוי תפקידים אלה במלחמת מצוה .

וכן יש לראות מדברי הרמב"ם בספר המצוות (סוף שורש י"ד): "וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות מלחמת רשות". הרי הדגיש בפירוש שרק ממלחמת רשות נשים פטורות אבל לא ממלחמת מצוה, והוא ודאי כפי שכתבנו לעניין מילוי תפקידים לא קרביים מסוג ספוק מים ומזון וכנ"ל.

("התורה והמדינה", ב', עמי צ"ה, בהערה).

(כפי שראינו לעיל, הרי בדברים שכתב הרב ישראלי מאוחר יותר הוא קבע שנשים מותרות בנשיאת נשק קל ובהפעלתו).

גם הרב א. בינה מצטרף לדעת המטילים על האשה חובת שרות צבאי בתפקידים לא-קרביים:

ולכן נראה לקבל דבריו של "התשובה שלמה" ודעימיה, שחיוב הנשים להשתתפות במלחמה הוא לתפקידים לא-קרביים… הרמב"ם בספר המצוות אומר בפירוש על הנשים, שאינן נלחמות מלחמת רשות, שמכאן יוצא בפירוש שאילו במלחמת מצווה כן נלחמות. והיינו, לכל הפחות, לעניין סיפוק לחם ומים וכיו"ב וכנ"ל לאנשי המלחמה.

("התורה והמדינה", ה'-ו', עמ' ע')

ו. האשה חייבת לשרת בצבא וגם לשאת נשק

הרב צ.י. הכהן קוק, בדבריו על חובת השרות הצבאי של האשה, אינו כולל בהם את ההגבלה הכלולה בדברי בעלי ההלכה שהבאנו לעיל. להפך, הוא דוחה הגבלה זו:

נמצאת בין מפרשי הרמב"ם דעת הרדב"ז לפרש את לשון המשנה (סוטה ס"פ ח^') והרמב"ם (ה' מלכים פ"ז ה"ד), שיוצאת אפילו "כלה מחופתה", שהוא יוצא מפשוטו, ובהמשך לשון המקרא, ואינו מכוון לפעולת מלחמה עצמה אלא לעזרה לאנשי המלחמה, לפי שהכלל "אשה אין דרכה לכבש" (יבמות ס"ה) הוא גם לגבי מצוה וחובה של כיבוש. אמנם דברי חז"ל ושאר רבותינו הראשונים והמפרשים סתמו ולא פירשו כן, וגם ס' החינוך, שמפרש במלחמת עמלק, שהיא רק בזכרים שלהם המלחמה, סתם ולא פירש כן במלחמת שבעה-עמים. ולפי בירור דבריו של הרמב"ן הנ"ל הרי כל מצות כיבוש הירושה נמשכת היא לדורות, מאז מלחמת שבעה-עמים ומתוכה; וגם אם את החילוק הזה של ס' חינוך – שכבר העיר עליו במנחת חינוך, – יש להסביר שהוא משום שבמלחמת שבעה-עמים, שנאמרה בתורה, משום "שלא תנקש אחריהם" ו"לא תלמד לעשות כתועבותיהם", היא כמו ביעור צלמים של עבודה זרה, שגם נשים חייבות בו, יתכן שכן גם כל המשך מצוות הכיבוש שלדורות, שיש בו קידוש של הארץ לחיובי מצוותיה, נמשך הוא עם יסודו ושרשו של הקידוש, מתוך הטיהור של ביעור עבודה-זרה, הכולל את כל ישראל.

("לנתיבות ישראל" עמ' 120)

לשיטת הרב קוק חייבות הנשים בשרות צבאי מלא מכיוון שמצות כיבוש הארץ וירושתה היא לדורות, ולא רק לדורם של משה ויהושע, ומפני שמצות הכיבוש חלה גם על הנשים.

דברים מפורשים וחד-משמעיים על חובתה של האשה – החייבת ב'מלחמת-מצווה' – לשאת נשק במסגרת מלחמה זו, אומר הרב הלוי-לוין:

ובמלחמת מצוה, שמחויבת להשתתף, אם מותר לה להשתמש בכלי נשק וללבוש שריון?

הסברה הפשוטה היא שלא רק מותרת אלא מחויבת, מפני הטעמים האלה:

א) אין מתקבל על הדעת, שנתחייבה להשתתף במלחמה ונאסור עליה כלי מגן והתקפה. ואף לדברי הרדב"ז שהשתתפותה היא רק בהספקת מים ומזון לבעליהן, האם אינה זקוקה להגנה, בפרט אם בעליהן הם בחזית? גם בזמננו אלה, שיש לעמים המפותחים, כביכול, הסכם שלא להתקיף בתי חולים ואלה שמטפלים בהם ועוד ועוד, האם אין מעשים בכל יום, שמפירים חוק?

ב) התורה אמרה: "הבא להרגך השכם להרגו". לפי התנאים הנוכחים, שא"י מוקפת מכל צד בשונאים פראים, שכמעט כל ישוב הוא כעיר על הספר, שגם אלה שאינן בחזית, צריכות לדעת איר להגן על עצמן, וכמעט תמיד הן במצב של "מלחמה מצווה".

("התורה והמדינה", ה'-ו', עמ' נ"ט).

הרב הלוי-לוין משתמש בברור ההלכתי ביסודות הלכתיים שקודמיו לא השתמשו בהם בהקשר לשאלת נשיאת נשק, והם: "ספק פיקוח נפש", ו"פיקוח נפש". בהמשך לדעתם של בעלי ההלכה, הסבורים שהאשה חייבת בשרות צבאי בתפקידים של חיילים לא-קרביים, קובע הרב הלוי-לוין, שעל-ידי מילוי חובה זו מוכנסת האשה למצב שהוא, לפחות, ספק פיקוח נפש אם לא פיקוח נפש ברור, וכדי להקטין את הסכנה המרחפת על ראשה, עליה לשאת נשק אישי. הוא גם סבור שכדי למלא כהלכה את תפקידיה הצבאיים בתחום השרותים חשוב שהיא תשא נשק אישי. הוא גם מרחיב את היריעה וקובע עמדה לגבי חובתן של נשים, שאינן משרות בצה"ל, להתאמן בשימוש בנשק להגנת עצמן מחוץ למסגרות הצבאיות – משום פיקוח נפש.

מן הראוי להזכיר את שהובא לעיל, דהיינו, שהרבנים ישראלי ושטרן מתירים נשיאת נשק. (האחרון מגביל את ההיתר לנשק קל).

ז. מצות "מלחמת-מצווה" דוחה איסורים הלכתיים

עיון בדברי הרב ש. גורן דלהלן מלמד שבכוחה של "מלחמת-מצווה" לדחות הוראות הלכתיות אחרות:

מלחמת מצווה הינה חובה מקודשת מן התורה, המצווה על העם, ללא יוצא מן הכלל , למסור את נפשו למען השגת מטרתה של המלחמה, ללא התחשבות עם הקורבנות בנפש האדם, שמלחמה זו תביא בעקבותיה… אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצות פקוח נפש, כמו מצות הלחימה במלחמת מצוה… מצות הלחימה במלחמת מצווה הינה חובה מקודשת על כל יחיד למסור את נפשו על כך ללא כל אפשרות של התחמקות מאי קיומה ע"י "שב ואל תעשה".

("צבא ומלחמה לאור ההלכה" מחניים, קכ"א (תשכ"ט), עמ' ז'–ח')

האם אין לומר כי לפי שיטה זו נדחות על הסף כל הטענות המבקשות לאסור שרות צבאי בגין "כלי גבר" או "כל כבודה"? אבל גם בלעדי שיטה חד-משמעית זו, ומתוך ברור הלכתי לגופן של הטענות, הוכח שאשה חייבת בשרות צבאי, כולל נשיאת נשק.

ח. הקשיים העומדים בפני המשרתת בצ.ה.ל.

ברור עם זאת, שחובה הלכתית זו, כמו שאינה מתבטלת, בגין חששות מפני קשיים בקיום נכון של המצוות (ולא רק בתחום הצניעות אלא גם בתחומים נוספים, שהבולטים שבהם – שמירת שבת ומועדי ישראל וכשרות המזון), כך אין בכוחה לשנות את המציאות. כלומר, הקשיים קיימים ועימם החששות המוצדקים בפני תוצאות חשיפתה של הבת הדתית בפני עולם שמושגיו המוסריים ואורחות חייו שונים במידה רבה מאלו של עולם "החממה" בו גדלה.

יש בנות שמכוח אישיותן וחינוכן יכולות להתמודד בהצלחה עם הקשיים הדתיים-רוחניים-תרבותיים הצפויים להן במסגרת השרות ביחידות צ.ה.ל, אולם לא הרי זו כהרי זו. בנות, שהן הוריהן והן מחנכיהן סבורים שתוצאות שרותן בכלל-צ.ה.ל. לא תהיינה רצויות, צריכות להימנע משרות בנוסח זה. אולם, מכיון שברור שמבחינה הלכתית, הן חייבות לשרת, עליהן לשרות בצ.ה.ל במסגרות שבהן לא קיים העימות הדתי-תרבותי-רוחני אודותיו דברנו.

כיום קיימות שתי מסגרות כאלו: א) יחידות הנח"ל של "בני עקיבא" וה"נוער הדתי העובד". ב) מסלול מורות-חיילות של המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך והתרבות. מסגרות אלו, המפוקחות ע"י גורמים אזרחיים-דתיים, מאפשרות לקיים את מצות השרות בתנאי "חממה".

מאחר שלא די בשתי מסגרות אלו, לא מבחינת יכולת הלקיטה שלהן ולא מבחינת מגוון התחומים והעיסוקים שהן מציעות לבת החיילת, מן הראוי להקים מסגרות דומות נוספות בתוך צ.ה.ל, שמחד תאפשרנה לבנות למלא את חובתן הדתית במלואה ומאידך תמנענה חשיפה מיותרת.

ט. שרות לאומי

מאחר שהתבררה לנו הלכתית חובת השרות בצ.ה.ל ולאחר שהצבענו על מסגרות-"חממה" בתוך צ.ה.ל. כדרך לסילוק קשיים דתיים-תרבותיים בעת השרות, פטורים אנו, בעצם, מדיון בנושא "השרות הלאומי", שכן, אם שרות בצ.ה.ל הוא בגדר חובה, למרות הקשיים הכרוכים בו, הרי השרות הלאומי חובתו ברורה ומובנת מאליה, שכן לפי אורח חייו של הציבור הדתי-לאומי אין בו פגיעה בצניעות הבת ובודאי שאין בו בעיית "כל כבודה". ומאחר, שהכנסת חוקקה את "חוק השרות לאומי, תשי"ג-1953", בו קבעה ש"אשה שפוטרה מחובת שרות בטחון… חייבת בשרות לאומי של 24 חודשים", הרי ששרות זה הוא שווה-ערך לשרות הצבאי; משמע, שמבחינה הלכתית השרות הלאומי דינו כדין השרות הצבאי, וזה האחרון הרי הוא בגדר חובה.

למרות האמור עד כאן, אין אנו פטורים מליחד דברים גם לשרות הלאומי מפני פרסומן של הודעות הקובעות ששרות לאומי אסור אף בהיותו פעולת התנדבותית. (בראשית דברינו הבאנו דברים מתוך "דעת תורה" בו הוגדר השרות הלאומי בהתנדבות כגזירת העברה על הדת ועוד כיוצא באלו). לפיכך נביא את עיקרי החוק וכמה דעות של בעלי הלכה עליו.

השרות הלאומי כחוק נראה בעיני המפד"ל (אז "הפועל-המזרחי") כתחליף הוגן לשרות צבאי והוא נכלל בהסכם הקואליציוני שנחתם בין מפא"י והפועל-המזרחי בשנת תשי"ג (ינואר 1953). בסופה של שנה זו (ט"ו באלול תשי"ג-26.8.53) נתקבל בכנסת "חוק שירות לאומי תשי"ג-1953". החוק מבטיח שרות במסגרת ההולמת בת שומרת מצוות.

יתר על כן, החוק מאפשר שחרורן של אותן בנות, שועדות השיחרורים תשתכנענה שאורח חייהן אינו מאפשר להן אף שרות לאומי:

השר ימנה ועדות לשירות לאומי כלליות או מיוחדות, שיהיו רשאיות לשחרר מחובת שירות לאומי, או לדחות את השירות, מטעמי משפחה, חינוך, משק או אורח חיים משפחתי מיוחד.

בהסכם הקואליציוני הנ"ל (סעיף ח') נקבע כי: "אם השירות הוא מחוץ למקום מגוריהן – הן תועסקנה בישובים דתיים; ואם במקומות מגוריהן – יאופשר להן לגור בבתי המשפחה שלהן"

בהסכם הקואליציוני נקבע גם כי הממונה על ביצוע השרות הלאומי יהיה שר העבודה, אולם בחוק נאמר כי המופקד על ביצועו יהיה: "חבר הממשלה שהממשלה העניקה לו הסמכות לביצוע חוק זה". כלומר, על-פי לשון החוק ניתך למסור את הביצוע בידי אחד השרים הדתיים, ואיך ספק בכך כי הוא יבטיח תנאי שרות נאותים מבחינת אורח החיים הדתי.

כשלוש שנים לפני שנתקבל החוק, פרסם הרב ש. ישראלי דברים חד-משמעיים על הצורך לפתור את בעיית אי-התגייסותן של בנות דתיות לצ.ה.ל. בדרך של שרות אזרחי, בדומה למה שנקבע לאחר מכן בהסכם הקואליציוני ובחוק:

מכל מקום, יש למצוא צורה מתאימה שלא תפגום במושג הישראלי "כל כבודה בת מלך פנימה" כדרך כל מיני תפקידים דומים שאשה ממלאה בחיי החברה האזרחית כיום הזה. ועל כן אין מקום לפוטרן ממילוי תפקידים אלה במלחמת מצווה.

("התורה והמדינה", ב', עמ' צ"ה).

שנתיים לאחר מכן – שנה לפני קבלת החוק – חזר הרב ישראלי לדון בנושא:

נראה שגבולות ה"כל כבודה" תלויים במנהגי המקומות (הדגשות אלו במקור), ורק במקום שדרכן של נשים שלא לצאת לגמרי מבתיהם יש בזה משום פריצת גדר… ואף בדורותינו עובדות בנות ישראל כשרות במשרדים שונים, בבתי חולים, בגני ילדים ובתי ספר ואין פוצה פה ומצפצף. ודומה שבמקום לשלול את כל רעיון גיוס הנשים היה ראוי להשתדל לכוון אותו לאפיק הראוי ואז היה יכול להיות כלי מחזיק ברכה, שהרי יש צורך משווע לידים שתטפלנה באמונה במעברות, בבתי הילדים, בתי חולים, בתי ספר וכיו"ב. ומה טוב היה, לו היו הבנות הדתיות הולכות למקומות אלה בכדי למלא את חובת גמילות החסד של הכנסת אורחים והקלת ההתערות של עולי הגלויות השונות שזכינו להם בדורנו.

האם על כל זה כיונו חז"ל באמרם: זכו, מלאכתם נעשית ע"י אחרים?!

("התורה והמדינה", ד', עמ' רכ"ו).

גם הרב הלוי-לוין נזקק לעניין השרות הלאומי ועמדתו כעמדת הרב ישראלי:

ומה שנוגע לחוק "שרות לאומי", בתנאי שנתקבל, קשה לחדור לנימוקי רוב מתנגדיו, שאינם נזהרים ונמנעים מלהעסיק אותן – אפילו נשואות – בלשכותיהם, בבתי מסחרם ואף אינם נזהרים מלהשתמש בהן במסעדות ובבתי חולים מפני שסומכין על ההיתר, ומאי שנא?!

("גיוס נשים", "התורה והמדינה", ה'-ו', עמ' ס"א).

הרב י.ט. שטרן שולל מכל וכל את הטענה שאסור להפעיל את חוק שרות לאומי, מכיוון שעל פי ההלכה אסור לאשה להיות תחת מרות כל שהיא זולת מרות אביה או בעלה. הוא קובע שיש רשות לכפות חובות אזרחיות על נשים:

"לא מצינו נשים פטורות מכל שירות אזרח, הן שירות עירוני והן שירות מדיני בין בארץ בין בחו"ל… ואם יכולות להשתתף במלאכתן ואומנתן בעד בטחון המדינה והעיר בודאי כופין בני המדינה והעיר את הנשים לשירותן… לכן בימנו… אם המס אינו יכול להשתלם אלא בעבודה כפי צורך והכרת הזמן, בודאי גם… משרות עבודה אינן פטורות.

("שירות לאומי של נשים", "התורה והמדינה", ז'-ח')

מאמרו של הרב שטרן נכתב לאחר שנתקבל חוק שרות לאומי ובעת המאבק הציבורי שניהלו נגדו חוגי "אגודת ישראל"; לפיכך נזקק הרב מפורשות לחוק זה:

א.      אם יש לכפות נשים לאיזשהו שירות עבודה?… אין שירות לאומי גדר אמה עבריה ועבדות שנאסור השירות מטעם זה.

(שם, עמ' נ"ו-נ"ו).

ב.      באמת לא ראיתי שום תשובה כתובה בדין שירות לאומי בנשים כלל, כי כל מה שראיתי ומצאתי כתוב לא היתה אלא רעש גדול ונורא בעד שמירת הצניעות של בנות ישראל וזרקו פחד ואימה של אביזרייהו דגילוי עריות על כל מי שעושה שירות עבודה למדינה הן ברצון והן בכפיה… וראיתי האפשרות שבנות ישראל תשתתפנה בבנין הארץ בלי חשש ירידת הרמה של צניעות וחיי המוסר של בנות ישראל האדוקות… הלא אם הנחיצות מורה על צורך השתתפותן, והדין מתיר השתתפותן, יותר מזה – הדין מחייב השתתפותן, אז לשומרי חומות המוסר והצניעות לעמוד על המשמר, שלא יתחלל שם שמים ושם טוב של בנות ישראל ע"י שרותן, ואין שום טענה מועלת להורות שלא כהלכה… מפני שפוחדים שיבוא מידי זה תקלה.

אמת הדבר – יש מציאות לאסור את המותר וגם להתיר את האסור בשביל איזה סיבה, אבל כל זה אינו אלא סיבה פרטית, אבל בזמן שהביטחון של כלל ישראל בסכנה בודאי יש להורות בהלכה ויש להשגיח שהסיבה או חשש הסיבה לא יבואו לידי פועל ממש.

("שירות לאומי של נשים", "התורה והמדינה", ז'-ח' עמ' ס"ב).

י. חילול ה׳ וקידוש ה׳

למרות דברי ההלכה המפורשים בזכות השרות, הן הצבאי והן הלאומי, למעלה ממחצית בוגרות בתיה"ס העל-יסודיים הממלכתיים-דתיים משתמטות מכל דרך של שרות, ובציבור החרדי נוהגות כך כמעט כל הבנות. רבות מאד מבין המחצית המשרתת, מבנות הציבור הדתי-לאומי, מסתפקות בשרות לאומי בן שנה – כלומר, משתמטות משנת שרות אחת. מולו עומדות הבנות המגדירות עצמן כחילוניות, המשרתות על פי החוק – שנתיים. פער זה מוחרף אף יותר בשל הדיבורים הרמים המושמעים בקרב הציבור הדתי-לאומי – במיוחד בקרב הללו הרואים עצמם "מובילים" בתחום קיום המצוות – על אחריותו ומחויבותו של הציבור הדתי-לאומי כלפי המדינה והעם. (העובדה שבנות הקיבוץ הדתי משרתות שלוש שנים ובניו ארבע שנים אין בה כדי ליפות את המציאות). מחויבות יש לתרגם לשפת המעשים ע"י תביעות מעצמנו ליתר מעש, ולפחות אל לנו להיות נחותים מאחרים בתחום זה.

המצב הנוכחי מחייבנו להיזקק בדיון זה לעיקרון ההלכתי חילול ה' – קידוש ה'. ההשתמטות מכל צורה של שרות היא בגדר חילול ה'. שכן היא מטביעה את תו ההשתמטות על ציבור המשתית את חייו על תורת ה'. ההשתמטות (ואל נשכח את השתמטותם של בחורי ישיבות, אף כי בעיה זו קימת, בעיקר, בציבור "החרדי" ולא "הדתי-לאומי") גיבשה שתי דעות על יראי ה׳ ועל תורת ה': א) הציבור הדתי עשה את ההלכה ואת האמונה הדתית מכשיר להשתמטות. ב) הדת היהודית, על-פי מהותה, הולמת כת דתית אך לא עם עצמאי היושב על אדמתו. בין כך ובין, במקום לקרב – מרחיקים עוד יותר, במקום להביא לאהבת התורה ומצוותיה – משניאים אותן.

על חומרתו של חילול ה' אנו למדים מדברי חז"ל: "מצינו שויתר הקב"ה על עבודה זרה ולא ויתר על חילול השם" (ויקרא רבה, כ"ב, וי). דברי רבי ישמעאל על דרך הכפרה על חילול ה' מלמדים על ייחודה-חומרתה של עבירה זו: "רבי ישמעאל אומר… מי שנתחלל בו שם שמים ועשה תשובה אין כוח לתשובה לתלות, ולא ביום כיפורים לכפר, אלא תשובה ויום הכיפורים מכפרין שליש, וייסוריו בשאר ימות השנה מכפרין שליש ויום מיתה ממרק שנאמר: ואם יכפר העוון הזה לכם עד תמותון' (ישעיהו, כ"ב, י"ד) – מלמד שיום מיתה ממרק". חז"ל מדגישים את חומרת היתר של חילול ה' הנעשה בפרהסיה -ואין לך פרהסיה גדולה כזו של פרשת שרות הבנות.

היפוכו הקוטבי של חילול ה' הוא קידוש ה'. יראי ה' נתבעים לא רק להימנע ממעשים הגורמים לחילול שם ה׳ אלא עליהם להתאמץ לעשות מעשים המקדשים שמו בעיני כל. קידוש ה' מושג ע"י מעשים מהתחום שביו אדם לחברו, ושם, בתחום זה, גורמים המעשים גם לחילול שמו (ראה, בבלי, יומא,פ"ו ע"א).

מפני חשש חילול ה' מותר ואף חובה לשנות סדרים ונוהגים: "וירא פנחס בן אלעזר (במדבר, כ"ה, ז') – מה ראה?… ושמואל אמר: ראה ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"(משלי, כ"א, ל') – כל מקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב" (בבלי, סנהדרין, פ"ב ע"א).

מה הוא המניע העיקרי של אותם בעלי הלכה האוסרים שרות צבאי ושרות לאומי?

כותב הרב ש. ישראלי:

במיוחד מסביב לשאלה האחרונה על גיוס הבנות, פרצה מלחמה שהעמיקה את התהום ביו חלקי הישוב השונים וחידדה את היחסים בקרב היהדות הדתית.

הפועל המזרחי אשר נתן מכוחו ואונו לתקומת המדינה ואשר רואה את צרכיה בראש דאגותיו קבע אף לשאלה זו את עמדתו בהתחשבות עם תפיסה זו. לא כן אותם חלקי היהדות הדתית אשר עמדתם מאז לרעיון המדינה התנודדה ביו שלילה מוחלטת לספקנות מסתייגת. הם נאחזו בשאלה זו והשתדלו לנצלה כאמצעי לנגח בו לא רק את הממשלה אלא גם את המדינה בחינת שבור חבית ושפוך יינה.

("עם הקובץ", "התורה והמדינה", ה'-ו', עמ' ה')

*תודה לניצן אלגווי, פעיל התנועה, על הבאת החוברת לרשת.