שיחות עם אנשי חינוך בנושא ההפרדה בחינוך היסודי

הרב פרופ' דניאל שפרבר, ראש מועצת חמ"ד לשעבר:

"…בימינו יש מספיק סיבות חינוכיות וגם הצדקה הלכתית שלא להפריד בין המינים עד גיל מסוים, זאת מכיוון שההרגלים שלנו השתנו וצורת המבנה החברתי שלנו השתנתה ודברים שנראו אסורים בימי קדם היום כבר מותרים. עם זאת, אצל ילדים קטנים שהתרגלו ללמוד יחד ולחיות יחד, יכול להיות שיש הצדקה להפרדת מסוימת בגילאים מבוגרים יותר. ההפרדה המוחלטת שיש בחברות מסוימות מביאה לידי כך שבזמן שבחורים רוצים להתחתן הם נמצאים במצב קשה מאוד מבחינה נפשית. הם כ"כ מנותקים והם לא יודעים איך צריך להתנהג בסיטואציה כזו, דבר שיוצר בעיות פסיכולוגיות קשות. 

צניעות זה לא רק צניעות מינית אלא צניעות חברתית באופן כללי, הכוללת יחס לזולת ויחס לאחר. כשישנה הפרדה מוחלטת ומנסים לחנך את הבנים שלא יסתכלו על בנות, ומורים להם ללכת עם העיניים כלפי מטה על מנת שלא יראו דברים אסורים, הדבר יוצר לחצים נפשיים שהם לא בריאים וגורמים לתוצאה הפוכה. נוצר מצב לא טבעי לחלוטין שבו הבחורים חושבים יותר מידי על מיניות והניסיון לעצור את זה באופן מלאכותי יוצר דחפים אצל אותם בחורים. צריך להבין דברים ולדעת מה מותר ומה אסור, אבל באופן טבעי ולא באופן כפוי וקיצוני. הקיצוניות בנושאים האלה אינה בריאה…"

 
רחל קרן, מדרשת עין הנצי"ב
"…כשכל העיסוק החינוכי הוא בהפרדות, בהגבלות ובסימון הגבולות, ממילא מי שנמצא/ת מעבר לגבול היא/הוא ה"אחר". אותו אין אנו מכירים/ות, בו אין צורך להתחשב, קולו/ה לא נשמע, ואין לו חלק בעולמנו. עולמנו "טהור" כשהוא מכיל רק מגדר אחד. והוא פגום ולא ראוי כשיש נוכחות לשני המגדרים. והתוצאות – הרי הן כבר ידועות: צעירים וצעירות שגדלים באופן לא טבעי, ללא כל שיח עם בני המין השני. המיניות בה נבראנו על ידי הקב"ה, נתפסת רק במונחים דמוניים. כך גדלים הבנים עם פנטזיות ולא עם הכרה אמיתית של בנות המין השני. כך מתפתחות חרדות ביחס לזהות המינית, ביחס ל"שמירת הברית", במקום היכרות עם בנות כפי שהן. וכך מעברה של המחיצה המוקמת בכל תחומי חיינו, גדלות בנות בידיעה שהן וגופן מקור לחטא ועוון וככל שתיעלמנה ותיאלמנה – כך ייטב.
ותוצאת ההפרדה היא יותר שוביניזם, יותר הרחקה של הבנות והנשים, בפועל בדימוין הדמוני בעיני הבנים ובדימוי העצמי שלהן.
במקום להצמיח חברה בריאה הנותנת לכל החלקים בה, משני המינים, מקום לצמוח ולגדול על פי כשרונם/ן, להיות מוערכים ומוערכות על פי מכלול אישיותם יכולותיהם/ן ותרומתם/ן לחברה, אנו יוצרים, עם כל ההפרדות המתרבות, חברה משתיקה ומעקרת.
במקום לקיים שיח בריא בין המינים, להתמודד עם הקשיים שהוא יוצר בצורה פתוחה וגלויה, מכבדת את האדם ומכבדת את ההלכה, במקום לקיים שיח גלוי כלל, אנו משתיקים כל שיח. וכך אנו דוחקים את ילדינו הצעירים לקיים בתוך עצמם את כל השיח והמחשבות אודות המין האחר, שיח שהוא אך ורק מיני, ובשל כך מפחיד ומרחיק. גם אם יש מקום לחשוב על הפרדת תלמידים ותלמידות בגילאי העשרה, משיקולים פסיכולוגיים, התפתחותיים ואחרים, הרי דוקא בשל כך עלינו לשמור על כך שיתקיימו מעגלי מפגש ושיח בגילים הצעירים יותר, בתנועת הנוער, בפעילויות שאינן במסגרות הלימודים, כדי שיתפתחו להכיר, לכבד, להעריך, ולחיות באופן הרמוני ונכון.
אנו מגדלים את ילדינו בתוך משפחות בריאות, שומרות תורה ומצוות, שיש בהן מקום ראוי לכל אחד מבני ובנות המשפחה, ומייחלים שכך גם הם יבנו את ביתם. כדי ליצור מצע בריא כזה, כדי ליצור משפחה שיש בה חיים דתיים ואנושיים על פי דרכה של תורה, ראוי לנו ללמד את ילדינו לחיות בצוותא, ללמוד בצוותא, להעריך כל אחד את כל חברותיו וחבריו על יסוד מכלול אישיותם ולא רק על בסיס מיניותם".

 

הרב יהודה גלעד, ראש ישיבת מעלה גלבוע:
"…לכל הדעות הצניעות היא ערך מאוד חשוב ויש לחנך לצניעות במובן הרחב של המונח החל מגיל צעיר. יחד עם זאת, ברור לכל שגם ההגדרה של צניעות היא עניין שתלוי בגורמים שונים כגון הקשר זמן ומקום. ישנם הבדלים בין מקומות שונים וחברות שונות, וההגדרות והיישומים תלויים בגורמים אלה, ודבר שנחשב לצנוע בחברה אחת יכול להיחשב כפרוץ החברה אחרת. דבר זה מקובל על כל הפוסקים.

כמו כן יש לזכור שעם כל החשיבות של הצניעות, גם העיסוק בצניעות צריך להיעשות באופן צנוע ובאיזון הנכון. לעתים העיסוק האובססיבי בצניעות , הוא עצמו הופך לחוסר צניעות.

בנוסף, נושא הצניעות עם כל החשיבות שלו, צריך להישקל בצורה רחבה שמביאה בחשבון גם ערכים נוספים. למשל אם ברור שסוג מסוים של הפרדה מעבר למה שכתוב בהלכה יגרום לאנשים לעזור את החינוך הדתי, הייתי מתפשר על מנת להשאיר יותר אנשים בחינוך הדתי.

דבר נוסף שחשוב להבין הוא שאחד העקרונות החשובים בחינוך הוא שהחינוך משקף במידה רבה את החברה שממנה יוצא המתחנך ואליה הוא חוזר. פער גדול מידי בין הנורמות החינוכיות לבין החברה שבה הוא חי יוצר בסופו של דבר נזק חינוכי מפני שהוא הופך את החינוך לבלתי אמין כי הוא מנותק מהחיים האמיתיים. במקרה כזה הסכנה היא שגם דברים אחרים שחשובים יותר מהחינוך לצניעות, נתפסים כנכונים רק בביה"ס. אם יש פער גדול מידי, זה הופך את הערכים החשובים ביותר בעולמנו כמו תפילה ושבת לדברים ששייכים רק לביה"ס.

אני חושב שצריך להביא בחשבון את מכלול השיקולים ולזכור שבגיל הצעיר של הכיתות הראשונות של היסודי, כבר ראינו פוסקים רבים אשר ראו בכך שאלה חינוכית-ערכית ולא שאלה הלכתית.

 
רבקה צ'רקה-יודקוביץ', לשעבר מפקחת ארצית על חינוך לחיים במשפחה ובחברה" בחמ"ד.
שביל הבריחה (תקציר מאמר מYNET)

מדיניות ההפרדה המוחלטת בין בנים ובנות בגן ובכיתות הנמוכות בבתי ספר ממלכתיים דתיים היא עקיפת בעיה על ידי הסתגרות. ממתי אנו, בציונות הדתית, חוששים מהתמודדות?

מה שהולך ומתהווה גם בחינוך הציוני דתי בשנים האחרונות – יותר ויותר הפרדה, פחות ופחות מפגש בין הבנים והבנות בגיל הילדות והנערות ויותר בעיות כשהם מגיעים לגיל ה"דייטים" והנישואים.

יעלו ויבואו אנשי דת וחינוך ויסבירו – מה רע בחינוך מעורב בגיל הגן וביה"ס היסודי? בגיל ההתבגרות, אנו יודעים, כשההורמונים עובדים "שעות נוספות", ניתן להעדיף להפריד בין הבנים לבנות, כדי שראשם וליבם יהיה נתון ללימודים ודעתם לא תוסח לעבר בני/ בנות המין האחר.

אבל בגן? בכיתה ג'? גם עליהם נאמר "אין אפוטרופוס לעריות"? ההיפך הוא הנכון – אם בגילאים אלה יגדלו הבנים והבנות יחדיו, כדרך הטבע, ישחקו יחדיו, ויכינו שיעורים ביחד,הם יתרמו אלה מאלו. הבנים ילמדו רוך ועדינות, מתן חשיבות לאסתטיקה, ילמדו להבין את ה"ראש" של הבנות. והבנות – תתקלנה בשובבות, במענה "מפולפל". תינתן אפשרות לבנות ה"טום בוי" להרגיש בנוח בחברת הבנים ולבנים עדיני הנפש להרגיש בנוח בחברת הבנות. ערך מוסף רב לאינטרקציה ביניהם, זאת בעת שהזהות המינית עדיין אינה דומיננטית, ואז לא ייפגשו "מאדים" ו"נוגה" רק בגיל עשרים, כאשר הם משתדכים ואינם יודעים זה על זו דבר.

כל זה אינו סותר חינוך לצניעות.

חינוך זה מתחיל בביתם של הילדים וממשיך בגן, בבית הספר ובתנועת הנוער. חינוך לצניעות אינו מתבטא רק באורך השרוול או בגודל הכיפה. חינוך לצניעות הוא הרבה יותר פנימי ועמוק מזה. הוא חינוך להתנהגות צנועה, ל"דרך ארץ" , לכבוד לאחר.

רוב רובה של החברה הציונית-דתית חי בחברה מעורבת. – בבית, בעבודה, באוניברסיטה, בצריכת תרבות של הצגות ומופעים – אלה החיים. זו הצורה שרובנו חיים בה. אך כשמדובר בחינוך הילדים, זה משתבש – "מה שלי, כמבוגר, מותר – לך, הילד – אסור" . זה מסר כפול שיוצר דיסוננס אצל הילד. כשהילדים תופסים את הדואליות הזו, את המסרים הכפולים – באה המרידה וגובר הקושי בגיל ההתבגרות.

על התפיסה החינוכית להיות בהלימה לאורח החיים. החינוך הנפרד כשלעצמו, אינו הנושא אלא המסר שאנו מעבירים דרכו – כל מה ששייך לקשר עם בני המין השני – הוא אסור! וזה מוביל למה שקורה, למשל בבי"ס ממלכתי דתי באחד היישובים, בו המנהלת (ש"ירשה" בי"ס עם כיתות נפרדות של בנים ובנות) הכריזה על הפסקות נפרדות לכתות הבנים והבנות ואסרה גם על אח ואחות לשוחח ליד הברזיה. שידברו בבית…
מדיניות ההפרדה המוחלטת אינה התמודדות חינוכית. היא בריחה! היא עקיפת הבעיה על ידי הסתגרות. ממתי אנו, בציונות הדתית, חוששים מהתמודדות? הלא זו דרך חיינו בהגדרתה!

"איזהו גיבור הכובש את יצרו". כובש נאמר ולא בורח ממנו!

 

 
סיכום דעות נוספות מתוך ערב התנועה בנושא. הסיכום פורסם בעלון "מצב הרוח":

 

ד"ר אביעזר וייס, ראש מכללת גבעת ושינגטון לשעבר

"טענתי, ואני מוסיף לטעון, שלגדרי צניעות ניתן לחנך גם בחברה מעורבת, ואולי אף טוב יותר", הדגיש וייס.הוא הביא ממצאי מחקרים בנושא, שקבעו בין השאר כי "באופן כולל מוכח שלגבי הישגים לימודיים, בנות יוצאות בדרך כלל נשכרות מהפרדה, ובנים לא. בארץ מחקרים כאלה יכלו להיעשות רק במגזר הדתי, ואכן רואים ששיעור הבנות הניגשות לבגרות בחמש יחידות במגזר הדתי גדול מבחילוני. באום-אל-פאחם למשל, צומצמו את נשירת הבנות בתיכון מ 32%- ל 8%- בתוך חמש שנים על ידי פתיחת בית ספר נפרד לבנות.מחקרים בחו"ל מראים שלגבי בנות, לימודים בכיתות נפרדות עוזרים לפיתוח הביטחון העצמי, האמונה ביכולות, שקדנות בלימודים ללא חשש מהמחיר החברתי שלה, ולבחירה בתחומי עניין גבריים כמו מקצועות מדעיים ומתמטיקה".
עם זאת, הטעים ד"ר וייס: "ככל הנראה,הכישלונות הרבים יותר של בנות במבחני מתמטיקה במסגרת הפסיכומטרי כן קשורים ללמידה הנפרדת, שכן החשיבה המתמטית מפותחת יותר אצל בנים והם מציעים יותר פתרונות יצירתיים. בנות שלא למדו עם בנים ולא פגשו דרכי פתרון יצירתיים מתקשות להתמודד עם דרישות המבחן הפסיכומטרי".
באשר לבנים, הדגיש, כי "המחקרים מראים שכיתות נפרדות לבנים הן לעתים קרובות אלימות יותר, ושהכישורים הלשוניים של בנים בכיתות נפרדות דלים יותר. לבנים שאינם לומדים עם בנות אין סיכוי לשמוע שפה עשירה והדבר משפיע על היכולת הלשונית ועל היכולת התקשורתית. לכן, מחקרים בחו"ל מראים שהורים לבנים בגיל צעיר מעדיפים לימודים משותפים כדי לחזק את הכישורים החברתיים והלשוניים של הילד".
עם זאת ציין ד"ר אביעזר וייס כי אותם מחקרים בחו"ל מדברים על ההישגים הלימודיים ולא על המחיר החברתי. "הניסויים שם נעשים בתוך חברה שחיה בהוויה של מתירנות שאילו הייתה מתקיימת בבתי הספר הדתיים שלנו הייתה מכונה פרוצה. לכן שאלת המחיר החברתי פחות מטרידה את החוקרים שם. אין להם חשש 'למתוח המושכהו קצת לקחת חזרה'. אנחנו, שמאמינים שחברה מעורבת יכולה להיות צנועה, צריכים לחשוב על מחירים נוספים של ההפרדה".
אגב האלימות הגואה בבתי הספר סבור ד"ר וייס כי להפרדה יש חלק משמעותי בהתגברות האלימות הבית-ספרית. "אלימות שכיחה יותר בכיתות נפרדות ועוד יותר בבתי ספר נפרדים. ברור שיש הבדלים בין אזור לאזור, בין כיתה לכיתה ואפילו בין שיעור לשיעור. בצייטלין, מאז היווסדו היו הכיתות נפרדות (להוציא מגמות מסוימות בחטיבת ביניים), אבל החצר והפעילות החברתית משותפות. הסיבות שנתנו לכך המייסדים היו חינוכיות ולא דתיות. עם כינונה של חטיבת ביניים שריכזה בוגרי כיתות ו' מכל העיר נראה בעליל שבנים שבאו מבתי ספרי סודיים נפרדים היו אלימים יותר. האלימות הלכה ונתמעטה עם השנים, כיוון שהמפגשים עם בנות בפעילות החברתית ובחצר נעשות תכופים יותר".
מסקנתו היא כי "רוב הציבור הדתי-מודרני מעדיף היום חינוך מסתגר מפני שהוא פוחד להתמודד. הוא רוצה חינוך פרוסי. מי שפוחד ממרדנות, מהפרת סדר, מפגיעה בצניעות, פוחד גם מיצירתיות. חינוך נפרד הוא חלק מתהליך הסתגרות וצייתנות שתחילתה ידועה וסופה שיטת החינוך של האדמו"ר מסלונים,שקובע למי להצביע, מה לעשות, איפה לגור ומה לאכול.
ד"ר רות רוזן צבי, פסיכולוגית קלינית מומחית לאבחון וטיפול בילדים

ד"ר רוזן צבי, מרצה במכללת לווינסקי ומרצה מן החוץ באוניברסיטת בר אילן, ציינה כי בעוד הספרות המקצועית תומכת מאוד בהפרדה בגילאי התיכון, אין הדבר נכון לגבי גיל הילדות. "החברה הדתית לאומית, היא חברה שמראשית יסודה ש לתנועה המזרחי בתחילת המאה ה 20- חרתה על דגלה לשלב בין מעורבות בחיי המעשה ובין חיים תורניים. הילד חי בחברה בה קיימת לגיטימציה לפעילות מעורבת באירועים משפחתיים וחברתיים ובתנועות הנוער ובשאר חיי היום יום", הדגישה ד"ר רוזן צבי.
ד"ר רוזן צבי גם טענה כי החינוך הנפרד מוביל, שנים מאוחר יותר, לקושי רב יותר, במציאת בן/בת זוג. "אני רואה בקליניקה קושי ביצירת הזוגיות אצל צעירים, בני 20-30 , שגדלו משחר ילדותם בחברה נפרדת. אנו מוצאים שבחברות שמרניות ישנן חברויות אמיצות וקרובות בין בני אותו המין, גם הגברים וגם הנשים, אבל הקשר הזוגי מאופיין בריחוק מסוים ובקושי להגעה לאינטימיות נפשית. גם אצל זוגות שהתפתחה בניהם תחושות של כבוד,חיבה, אהבה. הדבר מוסבר על ידם בעובדה שכל השנים גדלו בחברה הנפרדת, ועתה קשה לגשר על פני הפער הזה.
התופעה הזאת מוכרת מאוד אצל בני ובנות ישיבות ואולפנות. גם בתהליך חיפוש בן/בת זוג ישנו קושי במידה שהילדים מופרדים בגיל מוקדם, מאחר שתהליך ההיכרות מצריך קודם כל תהליך של חיברות – וכשבן המין השני נתפס ככל כך רחוק, שונה ובלתי רגיל,המשימה הופכת להיות קשה יותר".

 
הרב רונן נויבירט, רב קהילת אוהל ארי ברעננה,

הרב הדגיש בדבריו בפני באי הכנס על הסכנה הקיימת, לדעתו, בכריכת החינוך הממלכתי הדתי המעורב עם פשרנות דתית. "הסוגיה של ממלכתי דתי מעורב אינה הלכתית כי אם חינוכית-מתודית. מבחינה הלכתית אין כל בעיה להתיר חינוך מעורב.צריך חינוך תורני חזק המאפשר בית ספר מעורב ברמה הראויה. העירוב המבוקר יש לו מטרה של הכנה לחיים בחברה מעורבת בהגדרה, אך זה חייב להתבצע על אדני הקדושה והצניעות", הדגיש הרב נויבירט.

סיכום דעות נוספות מתוך ערב התנועה בנושא שנערך בירושלים. הסיכום פורסם בעלון "מצב הרוח":

בעקבות תופעת ההפרדה בין בנים לבנות, קיימה תנועת נאמני תורה ועבודה בשיתוף עם בי"ס דרור בירושלים, ערב עיון בשאלה מה היא הדרך החינוכית הראויה ומה הן ההשלכות של חינוך נפרד או מעורב.
אסתי רוסט, כיום מרכזת המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, טענה שיש להפריך את הסטיגמה שנוצרה בקרב הציבור הדתי שמי ששולח את ילדיו לחינוך המעורב מזוהה כחפיפניק. אין קשר בין מעורב או נפרד לבין יכולת תורנית וישנו יתרון דווקא במפגש בין המינים.

הרב ד"ר בני לאו אמר שהדברים אינם שחור ולבן ולא מובן מאליו שחינוך נפרד יוצר צניעות וחינוך מעורב יותר אנדרלמוסיה. "הכל נמצא בשני הצדדים ולא צריך להיות אידיאולוגים גדולים, אלא מחנכים גדולים".

הגברת מלכה פיוטרקובסקי טענה כי דווקא משום ההלכה וחשיבותה עלינו לחנך ילדים להתמודדות עם המצב, דבר שיכול להיעשות במקומות שיש בהם חיבור בין המינים תוך שמירה מוחלטת על ההלכה. "לא ניתן לחנך ע"י הפצת חוברות", כדבריה. היא האשימה את קברניטי החינוך הדתי ורבניו על כך שאינם מתמודדים עם הסוגיות הרגישות, ושעליהם להבין שנוצר בן כלאיים של אדם השומר מצוות החי בחברה חילונית ולשם כך דרושה הלכה יצירתית.

ד"ר נח חיות, מנהל מרכז יעקב הרצוג, טען כי "מה שמרתיע אותי במיוחד הוא שכשאני מסתכל על החינוך הנפרד אני לא רואה מגמה עומדת, ההפרדה הולכת וגוברת וכל מה שבסדר היום כבר לא יהיה בסדר מחר".

שמואל שטח, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה סיכם שהצלחתם של מובילי ההפרדה להפריד עוד ועוד אינה נובעת מהצלחות חינוכיות אלא בזכות העובדה שהציבור הגדול הדוגל בשילוב ראוי בין המינים עסוק בענייניו ומותיר את השטח לגורמים אחרים. לכן מטרתו של הערב, מבחינתנו, היא להפוך את ההורים לאקטיביסטים ולתת להם את האחריות לנושא, איש איש במקומו".