לאחר ההצלחה: פירוק הדרגתי של הגרעין

פורסם בערוץ 7: http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/12132, 11/3/14

 

 "משלחת של השר יחד עם חברי כנסת ומפקחים במשרד החינוך, ביקרו השבוע בעיר פלונית. במהלך סיורם הם נפגשו עם מנהל הגרעין התורני, עם ילדי הגן של הגרעין ועם בית הספר שהגרעין מקדם…".

שורות אופייניות אלו עושות את מקומן לתקשורת המגזרית כמעט מידי יום, יחד עם תמונות של פוליטיקאים מחויכים.

לכאורה, איזה יופי! העיר היתה מתה והגרעין התורני הציל אותה.

ב"ה.

אלא שאת אותן שורות אנסה כעת לשכתב מחדש על פי המציאות המעט יותר מורכבת: "משלחת של השר יחד עם … ביקרה השבוע בעיר פלונית. הם לא ניפגשו עם מנהלי שלושת הממ"דים הוותיקים הקיימים בעיר. הם לא הלכו לראות את 6 גני הילדים הוותיקים של הציונות הדתית והם גם לא התארחו באף בית כנסת מתוך ה-40 הקיימים בעיר זו. הם סיירו רק לפי המתווה שיצר להם מנהל הגרעין".

מפעל הגרעינים התורניים הוא מפעל מבורך שגם אני באופן אישי נהנה ממנו. יתרונו הגדול הוא ביכולת להביא מסה של תושבים חדשים אשר יֵחיו מקום שהלך והזדקן מבחינה דמוגרפית.

המבנה הארגוני הקטן של הגרעין מאפשר לו לפעול באופן מהיר ויעיל ולהביא חיש מהר רוח רעננה לערים שבהן התושבים "נרדמו" ושההנהגה המוניציפלית הפכה ללא רלוונטית.

אלא, שכמו שעון מעורר, בשלב מסויים צריך לכבות אותו ולתת לחיים להתנהל כפי שהם צריכים להיות.

יתרונותיו הארגוניים של גרעין תורני הם גם חסרונותיו: הוא עוקף את המוסדות הקיימים של הקהילה וכוחו אינו בא מתוך בחירה של חברי הקהילה אלא דווקא מלמעלה,ויותר נכון לומר "מבחוץ".

וכך, לעיתים הגולם עלול לקום על יוצרו: במקום לסייע לקהילה הקיימת הוא למעשה משאיר אותה מאחור. במקום לדאוג שתקציבים ממשלתיים יגיעו באופן שווה לכל חלקי הקהילה ולכל מוסד חינוכי, הוא דואג בעיקר ל"מוסדותיו" ואלו מתחילים לפתוח פער משמעותי ביניהם לבין הקהילה המקומית הוותיקה.

החיבור הישיר לפוליטיקה מחדד את הבעייתיות: לכל מפלגה יש סניף עירוני שפועל באופן דמוקרטי, ומתוך כך, לעיתים רבות שולטת בו העסקנות. לפוליטיקאי ברמה ארצית קשה מאוד לעבוד מול נציגים מקומיים קשוחים שמבוגרים ממנו בכמה עשרות שנים. לכן, הוא מטפח כביש עוקף: נציגי הגרעין התורני.

הוא דואג להם לתקציבים ואלו מחזירים לו בנאמנות ובנתינת במה. מחד, יש בכך משהו חיוני ומעורר הבא לנער מעט את המוסדות הישנים מעסקנותם. ואולם, אם לא עוצרים זאת בזמן, הרי שע"י התמיכה בגרעין אנו עלולים ליצור מערכת עסקנית חדשה, מסוכנת אף יותר. זאת משום שרוב הגרעינים, בניגוד להצעת נאמני תורה ועבודה להסדרת פעילות גרעינים,אינם פועלים כנבחרים המייצגים את כלל הציבור הרלוונטי, אלא בצורה של עמותה פרטית המנוהלת לפי האידאולוגיה האישית של קומץ מקימיה ללא קשר לקהילה.

וכך למשל, בערים רבות זוכים הגרעינים לתקציבים של מאות אלפי שקלים מתקציב המדינה, בה בשעה, שהקהילה המקומית לא מקבלת כמעט שקל אחד. בתי הספר הממ"דים שאינם נמנים על מקבלי התפיסה האידאולוגית של הגרעין, עלולים למצוא עצמם ללא תקציב נוסף וללא "לובי" ויחסי ציבור. וכך, במקום להפריח את הקהילה הדתית על שלל גווניה, הגרעין מביא לקמילתו של כל מי שאינו מקבל את דרכו הרוחנית.

זה לא בא ממקום רע ח"ו. אנשי הגרעין שבאים עם תפיסות מסויימות מהבית, אינם מורגלים לאפשרויות אחרות של חיים דתיים. וכך, בית ספר ממ"ד מעורב שמשרת בנאמנות את הקהילה הדתית והמסורתית מזה עשרות בשנים, יחד עם בית הכנסת של יוצאי אלג'יר או תימן למשל, הופכים להיות שקופים. ואכן בראיה כוללת ישנם גרעינים מצויינים שהביאו לפריחת הציבור הדתי בעירם, אך יש לא מעט שרק האצו את תהליך העזיבה הפיסית או הרוחנית של הציבור הדתי מהחברה הציונית דתית. הם נשארו עם חלקה קטנה פורחת שבצידה שדות רחבים שננטשו.

בימים אלו שבהם ניתנים תקציבי ענק לגרעינים התורניים, אנו צריכים להדגיש את זמניותה של השיטה החדשה. ניתן ורצוי לתת תמיכה קצרת טווח בכדי ליצור התעוררות, אך לטווח הארוך חייבים לקדם את מוסדות הקהילה המקומית, את המערכות המוניציפליות הנבחרות ואת מוסדות החינוך, כולם, אשר לוקחים את האחריות החברתית המלאה.

דווקא הצלחת הגרעינים צריכה להביא אט אט להפסקת התמיכה הכלכלית בהם.