בתקשורת

סיכום השבוע בכנסת – זאב קם

 האם המודל הקהילתי יחליף את רבני הערים והשכונות: הימים הם ימיה הראשונים של הממשלה החדשה. ימים שבהם עדיין לא ברור מהם הכיוונים החדשים אליהם מתכוונים השרים לנווט את משרדיהם. אחד המשרדים שבהם יתכן שינוי כיוון דרמטי בשנים הקרובות הוא משרד הדתות. איש עדיין אינו יודע לאן מועדות פניו של סגן השר החדש (שהוא למעשה השר בפועל), הרב אלי בן דהן (הבית היהודי). האם פניו לשינוי משמעותי במגוון התחומים שנמצאים תחת אחריותו (או לפחות לשינוי חלקי), או שמה שהיה הוא שיהיה? ימים יגידו. אחד הנושאים המרכזיים בהם נטען כי דרוש שינוי הוא כמובן נושא הרבנות הראשית. מדובר בנושא שחולש על תחומים רבים, ולכן בחרנו להתמקד רק באחד מהם – רבני הערים והשכונות. נכון להיום, המינויים השונים ביישובים כוללים רבני עיר, רבני מועצות אזוריות, רבני שכונות ורבני יישובים. לשר הדתות ישנה השפעה דרמטית ביחס לאותם מינויים. למעשה, במקרים בהם אותה מפלגה מקבלת לידיה גם את משרד הדתות וגם את משרד הפנים (כפי שהיה בשנים האחרונות), השליטה בנושא מינוי הרבנים היא מלאה. הליך בחירת הרבנים כולל את מינויו של גוף בוחר, שמייצג את בתי הכנסת באותה עיר, המועצה הדתית והעירייה. שר הדתות הוא שותף מרכזי בהחלטה מי יהיו בתי הכנסת שיכללו בגוף הבוחר של אותה עיר. במילים אחרות, אם אתה רוצה להיות רב עליך לפנות לשר הדתות. בשנות השבעים, כשהמפד"ל של פעם שלטה במשרדי הדתות והפנים, היא גם היתה זו שקבעה מי יהיו הרבנים. בשנות השמונים החלה התחרות בין המפד"ל וש"ס. בשנות התשעים גבר כוחה של ש"ס, כשבמקביל המפד"ל הלכה ונחלשה. זה התחיל בממשלת רבין, בשנת 92, כאשר אריה דרעי דחק את המפד"ל מחוץ לקואליציה, ואיפשר לש"ס להשתלט על משרד הדתות, לאחר שמשרד הפנים כבר היה בידיה עוד קודם. בהמשך הדרך, מעמדן של המועצות הדתיות החל לרדת (מסיבות רבות, שלא זה המקום להיכנס אליהן). מאחר והמועצות הדתיות הן חלק מהגוף שבוחר את הרבנים, העובדה שהיו מועצות שלא ממש תפקדו (ועקב כך לא ניתן היה לבחור רבנים) הובילה לירידה במספר הרבנים בישראל (רבני עיר ורבני שכונות), בעוד האוכלוסייה היהודית דווקא עלתה פי שניים.