הרב עמיחי גורדין טוען במאמרו החשוב שאמנת גביזון–מדן עלולה להפוך לכתב ויתורים של הציבור הדתי בפני הציבור החילוני, שכן מי שמאמץ אותה כיום מעוניין בהשמטת הפשרות מהצד החילוני. בכך נוגע הרב גורדין בנקודה חשובה מאוד שכבר הבינו גם נפתלי בנט ואיילת שקד, לפחות במערכת הבחירות הקודמת: האמנה איננה רלוונטית, ויש לכל הפחות לחתור לעדכון שלה, אם לא לנסח אמנה חדשה לגמרי.
הפוליטיקאים החרדים כבר מחככים ידיים בהנאה. המאמר של רם פרומן מתאים להם כמו כפפה ליד ("מבחן הצ'יזבורגר", 24.7). הנה, גם ח"כ אלעזר שטרן, מי שפעל מתוך הכנסת למען תיקון יחסי דת ומדינה ועשה זאת גם בשם היהדות ולא רק בשם הדמוקרטיה, גם הוא בין המותקפים של יו"ר הפורום החילוני. וכל זאת למה? משום שהעז לבקש סולידריות מהצד השני.
"היאך הקול יוצא אצל כל ישראל? הזקנים לפי כוחן, הבחורים לפי כוחן, הקטנים לפי כוחן, היונקים לפי כוחן, הנשים לפי כוחן, ואף משה לפי כוחו … בכוחו של כל אחד ואחד" (שמו"ר, ה, ט)
הקול יצא בבת-אחת, אמת שמימית ומוחלטת מפי הגבורה. בדרכו התגמש הקול כדי לפגוש את הקהל שלו – בני גילאים, שלבי חיים, כישורים וכוחות שונים. הרי אינו דומה כלי הקיבול של תינוק יונק לזה של אדון הנביאים, והדיבור הא-להי רצה לפגוש כל אחד מהם באשר הוא שם.
בשנות העבודה החינוכית שלי, נפגשתי ושוחחתי עם לא מעט "דתלשים". הסוגים, המחשבות והחוויות שונות מקצה לקצה ו"כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות". ולמרות ההבדלים ישנו מכנה משותף רחב שראיתי שוב ושוב. חלק גדול מאדמהדתלשים שפגשתי, כלל אינם "דתלשים" – לא ניתן לכנות אותם "דתיים לשעבר", משום שלמען האמת, דתיים הם מעולם לא היו. מבחינת הזהות וההוויה הפנימית, הם הפכו מלהיות חילונים שומרי מצוות לחילונים שאינם שומרי מצוות. הבנת היסוד הזה, היא בעיני שורש המהפיכה החינוכית הנדרשת בקרב הציבור הדתי, החולק עולם רוחני ותרבותי משותף עם העולם החילוני.
מדוע האדם נברא יחידי? שואלת המשנה (סנהדרין פרק ד'), ועונה: "… להגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד – כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון – ואין אחד מהם דומה לחברו… לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". כלומר, כשם שבטבע השונות היא אינהרנטית, כך גם בין בני האדם השונות היא אינהרנטית. לפי זה תפקידנו כמחנכים הוא לעזור לכל אחד מהתלמידים שלנו לגלות את הנשמה הייחודית שלו – את הכישורים המייחדים אותו, את המתנה המיוחדת שניתנה לו. לפיכך אנו נדרשים לחנך לבחירה אישית בין דרכים שונות של תורה ולא ל'פס ייצור' – הבוגרים יהיו שונים זה מזה, ושונים ממני, וזה בסדר, וכך ראוי. האם זה מסוכן? האם אין בגלל זה בוגרים שבוחרים לא לשמור מצוות? האם יש גישה חינוכית שיכולה להבטיח שאין תוצאות כאלה? מדוע בכל זאת, בניגוד לטבע, קיים רצון לחנך ל'פס ייצור'?
כל הורה כאשר הוא מתבונן בילדיו אחראי לומר להם: אתם אנשים נפלאים, אנשים גדולים, מלאי כוחות מלאי חכמה ויצירה. אתם העתיד שלנו ובידיכם אנו מפקידים את גורלנו – המשפחתי, הלאומי והדתי. אתם המנהיגים של הדור הבא! כך אני עושה באופן פרטי לילדי וזוהי הסיבה בגללה בחרתי, ועודני בוחרת, לעסוק בחינוך.
התרבות המערבית המודרנית מציבה אתגר גדול בפני חינוך לאמונה בתורה ושמירת מצוות בדורנו. אנו עומדים מול תרבות שמציבה במרכז את החרות והליברליות בעוצמות כמעט מוחלטות, שמביאות לאינדיבידואליות ולמתירנות במידה שלא היכרנו קודם. יחד עם תקשורת חופשית, שנמצאת בידו של כל אדם, בכל גיל, ומוחקת את הגבולות בין עולמות ערכיים שונים, אנו חווים שיטפון ערכי שסוחף חלק מילדינו, ומאיים על יציבותה של האמונה ושל קבלת עול מלכות שמים בחברה הדתית.
לא פלא שרבים בוחרים להסתגר מפני האיום הזה, לנסות להסתיר אותו. הסתגרות זו מתבטאת במאמץ להרחיק את ילדינו מחשיפה לערכים הנזכרים וממסגרות שמבטאות קבלה של חלקים מהערכים האלה. הניסיון ליצור דחייה מוחלטת של התרבות המערבית מתבטא גם בהתקפות נגדה במילים חריפות אך ללא טיעונים ענייניים, במקום בדיון ענייני בערכיה. גישה זו בודאי איננה משקפת מאמץ לברור את הבר מהתבן.
אופנת הפיצולים במגזר גובה לא רק מחירים פוליטיים, אלא גם חינוכיים. כשכל תת־זרם מתעקש לפתוח מוסד משלו, הכלים שעומדים לרשות התלמידים מצטמצמים
זה הולך כך: החרדים זוכים להישג, נכנסים לממשלה, מתעקשים על ענייני דת ומדינה, מעוררים תסיסה של חילונים – וכך מקרבים עצמם לאופוזיציה
תקציר
הקריאה בפרקי אבות ובמאמרות של קונפוציוס (האנלקטים), מצביעה על תפישה דומה ביחס לערכי 'דרך ארץ', התנהלותו של האדם בעולמו שלו ובחברה. במבוא לספר המאמרות, אומר דניאל לסלי: "המאמרות כל עצמם מעין פרקי אבות סיניים." ( קונג פו-צה, מאמרות, עמוד 22).
" 'ספר המאמרות' נתחבר בתקופה המקבילה בתולדות עמנו לתקופת עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה. אופיים של המאמרות מעלה על דעת הקורא העברי את הווי בית המדרש, אווירת חכמים בימי בית שני. דמיונות אלה מלמדים, שהליכות החיים בישראל בתקופת בית שני ובסין בדורות ההם היו בהן צדדים דומים." (קונג פו-צה, מאמרות, עמוד 44).
מי שמבקש חופש דת בהר הבית ראוי שייאבק למענו גם כאשר נשים מבקשות להתפלל כמנהגן בכותל. מי שדורש שלא לכפות עליו אורח חיים יהודי מסוג אחד (באירוע ציבורי), חשוב שיתמוך במתן אפשרות לקיום אורח חיים יהודי מסוג אחר
חדר השאלות: אני נמשך לגברים. מה לעשות? האם אוכל להישאר דתי?
