בתקשורת

עונת מסיבות הסידור, חומש, בת מצוות, הכתרת רבנית פורים ובאופק מסיבות הסיום של היסודי והתיכון…

בבתי הספר השונים מתכוננים כל אחד בדרכו לאירועים, כאשר סוגיית הופעות הבנות תופסת מקום נכבד באופי האירוע. ישנם מוסדות חינוך שלא עולה על דעתם לאפשר לבנות להופיע, בטח שלא לבדן, ובוודאי שלא בנוכחות האבות. כן, גם כאשר מדובר במסיבת סידור או חומש. במוסדות אלו, הבנים והבנות של השכבה, יעמדו על הבמה בקבוצות נפרדות, והשירה תהיה רק במקהלה משותפת וללא תפקיד יחידי לאף ילד או ילדה. כאמור, הפרדה מוחלטת בין המינים, ולעיתים אפילו בקהל ההורים- אשר יידרשו לשבת בנפרד זה מזו.

בשבוע שעבר התפרסם מעל גבי עיתון זה טור של ידידנו אלישיב רייכנר, באשר לפרס החמ"ד שניתן לבית הספר באשקלון, שעל אף היותו נפרד מגדרית הוא עדיין אינטגרטיבי מבחינה חברתית. אנו מצטרפים לברכות ושמחים על כל מוסד שלוקח אחריות על עם ישראל. ואולם, דווקא היוצאים מן הכלל מעידים לצערנו על הכלל.

מראה הגשם הדופק על חלוני כעת, הוא אחד מהמראות משובבי הנפש והלב. סימן משמיים, אות וברכה מהיושב במרומים שרחמיו על כל יצוריו- כולל הדשא של השכן.

אני מנהלת דיאלוג קטן עם הבורא, ששלח אלינו את שפע המטר, ושואלת את עצמי- מה עשינו טוב שזכינו בגשם הטוב הזה? איזו זכות נפלה בחלקנו ועל אדמתנו? אינני מצופי הסתרים ואף לא מאלו המנסים להבין את האותות משמיים, פשוט משום שאין לנו, בני אנוש, היכולת והאפשרות להנדס את עולם הגמול והזכות ואף לא להבינו או להצדיקו… נותר לנו רק לנסות לשער או למצוא רמז בכתובים.  

אורית לסר בראיון בגלי ישראל על הפרסומת החדשה של 'כינור דוד' בה מחפשים גאונים.
האם זה מה שאנחנו מחפשים כבית ספר? ומה תפקידו של בית הספר בסיפור?