החינוך הממלכתי דתי פועל בצורה אחראית, מקצועית וערכית. יחד עם זאת, לעיתים, מסיבות שונות אנו עלולים להיתקל בתכנים שראוי כי נביע עליהם את הדעת. התנועה, בזכות ההורים הפעילים הרבים, הצליחה לאתר ולתקן מקרים רבים בהם התוכן המועבר לילדנו היה בלתי מתאים לערכי החינוך הדתי. הכוונה אינה למנוע מילדינו להחשף לתפיסות עלום מסויימות. להפך, תפקידנו לוודא שהם נחשפים בצורה ראויה למגוון ולעושר ולא לתפיסה עולם צרה בלבד. הנכם מוזמנים לעקוב, בנועם ובאחריות, על התכנים ובמידת הצורך לפנות לגורמים האחראים.

אנו, נשמח לעזור בייעוץ והכוונה.

שימו לב ל:

1. ספרי הלימוד אושרו ע"י ע"י מערכת החינוך הממלכתית בישראל ומותאמים לחינוך הדתי ציוני. האם הם מביאים תפיסה ציונית? האם התורה נלמדת מתוך רוחב דעת?האם למשל הודרו מהם תמונות נשים?

לעיתים, מורה בודד עלול לכפות על קנייה של ספר המחנך (באופן בלעדי) לפי תפיסת עולם אחרת.

2. תכני התוכנית החברתית כוללים מגוון בריא וראוי של פעילויות שונות (טיולים, הצגות, מופעים וכו'), אשר פותחים לילד צוהר ערכי נכון לעולם הרחב. האם הפעילות כוללת טעימות באמנות? תיאטרון? מוסיקה ועוד? או שמא היא חד גונית.

3.  שיעורי המחנך בנויים לפי תוכנית ערכית רחבה המעוררת מקום לחשיבה עצמאית, עומק ויצירתיות. 

ועוד.

* תמונה מיומן המופץ בחינוך הדתי בכמה בתי ספר. ביומן אין איזכור ליום רצח רוה"מ רבין, אין תאריכים לועזיים וכו'. לאחר פעילות התנועה בעניין, הוסף איזכור רצח רבין.

24.4.12

בדף הפייסבוק של נאמני פורסם הפוסט הבא:

"שאלה לדיון פנימי (אם עיתונאים יתקשרו בעניין, לא נשתף פעולה). הבוקר
התקשרה אלי אימא לילד בחינוך הממ"ד וטענה שבבית הספר של בנה לא עושים טקס.
הילדים בכיתה, יקומו בזמן הצפירה, יאמרו תהילים וישבו בחזרה. יתכן שיעסקו במהלך
היום בנושא השואה, אך לא כטקס. הסיבה היא משום שזהו המועד החילוני לציון השואה ולא
עשרה בטבת. נתבקשנו לטפל בעניין אל מול הגורמים המפקחים. אציין כי אנו יודעים שאכן
כך קורה שם. השאלה היא האם ראוי לכפות על כל מוסד ממלכתי, גם אם הוא חרד"לי
לקיים טקס "כמו כולם", בבחינת "עימו אנכי בצרה" וכחלק
מהממלכתיות? או שמא, מה שבית הספר בחר לעשות, מספיק מכבד והדרישה לטקס הינה
קטנונית. נשמח לדעתכם."

אני קראתי והחלטתי שאני חייבת להביע את דעתי, כמובן שזו דעתי האישית ולא עמדת התנועה.

אני רואה במעשה כזה הפרה של סטטוס קוו, אני רואה בזה עוד התבדלות
ואמירה של בתי הספר החרדל"יים לכך שהם לא חלק מהציבור הציוני בארץ אלה
התבדלות ופניה יותר ויותר אל הכיוון החרדי.

נכון שכאן נשאלת השאלה וכי מה זה עניינינו אם הם בוחרים את העמדה
החרדית, שיעשו מה שהם רוצים- תגובתי לטענה הזו שאם הם רוצים להיקרא חלק
מהממלכתי-דתי-תורני, הם צריכים לתחזק גם את החלק הממלכתי- וטקס יום השואה הוא אחד
מהדרכים לעשות זאת.

הטקס יכול להיות על פי מערכת הערכים שלהם, הם לא צריכים לשים שירי
חול, הטקס יכול להיות מורכב מסיום משניות לעילוי נשמת, או אמירת תהילים, אבל אני
לא רואה בשום מקום הצדקה למעשה שבעיני הוא בגדר פרישה מהציבור.

אני גם חייבת להודות שחלק ממני כואב את זה שהם לא רואים בי יותר שותפה
לדרך, שהם עזבו את הערך של כלל ישראל לטובת מה שהם תופסים כדקדוק במצוות.

אני גם בהחלט רואה באמירה של אותו בית ספר אמירה מתריסה, מעשה שחלק
ממטרתו היא בדיקת המים, בואו נראה מה תהיה התגובה ולכן אני מרגישה שאסור לעבור על
זה בשתיקה, כי בעיני זה אותו התהליך שפיספסנו בכך שכיום מפרידים יותר ויותר גני
ממ"ד בטענה שיש לזה ביקוש, ואנחנו עומדים מול שוקת שבורה, ותגובה של משרד
החינוך שמבחינתו אין זרמים בממ"ד, שבעצם מעלים עין מהתופעה, או שהוא פשוט
אומר אני לא מתערב-זו בעיה פנימית.

אז אם זו אכן בעיה פנימית, וגם הפוסט של נאמני הזמין לדיון פנימי- האם
אנחנו שומרים את זה בבטן או שאולי הגיע הזמן לדבר על זה?

שלחו לנו מאמרים והגיגים:neemaney@toravoda.org.il

קרן חדד טאוב

יועצת זוגיות ורכזת הפרוייקט
"הורים עושים חינוך" 

17.4.12

כאב לילדים בגיל החינוך היסודי, אני מוטרד לא פעם בשאלת בחירת בית הספר ואופיו, מתוך מחשבה שהחלטה זו הינה גורלית וחד פעמית. ברוב המקרים, בית הספר שתבחר לבכורך יהיה בית הספר בו ימשיכו שאר ילדיך, ולהחלטה יש השלכה גם על החינוך העל יסודי וכמובן על דרכו של הילד.

במקומות רבים בארץ מציעה מערכת החינוך הממ"ד, מתוך רצון להכיל את הזרמים השונים בציונות הדתית של ימינו, ומסיבות נוספות שלא נפרטן כאן, בית ספר ממלכתי דתי "רגיל" ובית ספר ממלכתי דתי "תורני" יותר, או ליתר דיוק – חרד"לי יותר.
האמת, שכדי לבלבל את הבריות, וכדי שלא לקפח את בתי הספר ה"רגילים" קוראים להם וגם להם "תורניים". תורה, מסתבר, יש כאן וגם כאן.

אז מה ההבדל? בבתי ספר "תורניים יותר" תהיה הפרדה קשיחה יותר בין בנים לבנות (הן מבחינת מועד ההפרדה והן מבחינת אופייה: הקפדה על הפסקות נפרדות ופעילויות בית ספריות נפרדות עד כמה שניתן). בבתי ספר "תורניים יותר" ינתנו תוספות שונות – חלקן הגדול על חשבון ההורים – של שיעורי תורה, וזמן הלימודים בבית הספר ארוך יותר (כלומר יותר זמן לימודים ופחות "צהרונים" או חוגים). בבתי ספר
"תורניים יותר" ינתנו שיעורים רבים יותר על ידי רבנים או אברכים (לעיתים חברי גרעין סמוך). בבתי ספר כאלו גם קיימת נטייה ברורה יותר להמעיט עד כמה שניתן מלימודי החול, שנתפסים ככורח שבא מלמעלה ופחות כצורך בסיסי, וגם להמעיט מפעילויות ממלכתיות שונות (כמו התעלמות מימי זיכרון מסוימים, או לימוד מינימלי של הסטוריה, אזרחות ומולדת).

האופי הזה של חלק מבתי הספר ה"תורניים יותר" לא מקובל בהכרח על כלל הציבור שלנו. הוא בוודאי לא מקובל עלי. כמובן, שגם לבתי הספר הממלכתיים דתיים הרגילים יש בעיות, שלא נעסוק בהן כאן. ובמה בוחרים? כאן מגיעה המחלוקת ביני לבין חברים רבים ויקרים שלי. הם מסבירים לי כי הם בוחרים בבית הספר ה"תורני יותר", למרות שאינם תומכים בהפרדה מגדרית, בהקצנה, באליטיזם או בחוסר ממלכתיות, ולמרות רצונם בחינוך פתוח לעולם ולמודרנה, מאחר ו"יותר קל לפתוח את הילד לעולם, מאשר לחנך אותו למצוות". בית הספר, הם אומרים, יחנך את הילד לגרסה קיצונית יותר אולי, אבל אנחנו ניישר אותו בבית. והטיעון הזה, חברים, משאיר אותי חסר תשובה.

כי לכאורה, זה נכון. חינוך למצוות, לתורה, לערכים וליהדות – דורש מידה של כפייה. המשאבים הנדרשים כדי לחנך את הילד ללבוש ציצית, ליטול ידיים ולהתפלל בבוקר, שלא לדבר על להאמין בבורא עולם או ליישם "ואהבת לרעך כמוך" גדולים לאין שיעור מאשר המשאבים הנדרשים בלתת לו לראות שעה של בידור נחות בטלוויזיה, או לשבת מול המחשב בבית ולגלוש תחת החסות של אינטרנט כשר כזה או אחר, שזו הגירסה שלנו ל"פתיחות לעולם". הרבה יותר קל לנו באמת, כהורים עובדים, לומדים, בעלי שאיפות ורצונות וצרכים, לתת לבית הספר את התפקיד הקשה, ולנו – לקלקל בצדדים, להיות ההורים הטובים, שנותנים לילד מה שהוא רוצה ומבקש, ובכך ממתנים אותו.

אבל האמת שבכך טמונה התשובה לאותם חברים שלי. חינוך אינו מטלה פשוטה או קלה. אחריות ההורים על בנם היא כוללת: "תנו
רבנן. האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות…" (בבלי, קידושין כ"ט.). ללמדו גם תורה וגם אומנות: גם אמונה וגם ערכים אוניברסליים; גם משניות וגם אינטרנט. אין אנו יכולים לקחת לעצמנו את המשימות הקלות, ולתת לבית הספר את הקשות.

יתירה מזאת, אינני בטוח כלל שהרעיון של בית ספר קפדן  / בית מתון  יעבוד במציאות לאורך זמן. ילד שהוריו נותנים לו בבית לעשות מה שבבית הספר מחנכים לא – יקבל מסרים בעייתיים מאד, שישפיעו גם בהמשך, על החשיבות של בית הספר ועל התורה בכלל. בית ספר שמלמד, לעיתים במודע, את הילד למסרים שהוא יודע שאינם מתאימים ונכונים למשפחתו, להוריו, ולעולם בו הוא חי – יאבד את היכולת שלו להשפיע. וזה עוד בלי לדבר על השאלה של האם פתיחות ומודרנה אכן נלמדים מטלויזיה או משחקי מחשב.

זהו המבחן הגדול של דורנו. האם כהורים נשכיל לא להסחף אחרי זרמי הקיצוניות, ומנגד לשמר את המסורת ולבצר את הערכים והתורה? האם נוכל לקחת את המשימה הכבדה של לימוד ילדינו לעולם מורכב, יחד עם הוראתו את האמת הגלומה ביהדותנו? האם נמצא את הזמן לשבת איתו וללמוד משנה או גמרא, לדבר על היחס הראוי בין בנים לבנות, על הצורך לסייע לעני, אבל גם את הזמן להשגיח ולסייע בעדינות כאשר הוא לומד לחפש בגוגל, למצוא ערכים בויקיפדיה, לפתוח פרופיל בפייסבוק או לבחור תוכנית ראויה לצפייה בטלויזיה? הלוואי
שנזכה לכך.

חנן מנדל.

שלחו לנו מאמרים והגיגים:  neemaney@toravoda.org.il



תנועת נאמני תורה ועבודה הכינה סרטון בו השתתפו רבנים, אנשי אקדמיה ומחקר , פוליטיקאים לשעבר מהציונות הדתית, שהסבירו מדוע הם שלחו את ילדיהם לחינוך הממלכתי דתי ומדוע לדידם, חשוב לשמור על בתי הספר הממלכתיים דתיים.. בסרטון שהועלה ליו טיוב ניתן לראות את הרב יובל שרלו, הרב בני לאו, שאול יהלום, פרופ' ידידיה שטרן, ד"ר עליזה לביא והרב צחי הרשקוביץ.

לצפייה בסרטון לחצו כאן:

http://www.youtube.com/watch?v=qhnQvRVBaug