אחת השאלות המתעוררות במערכת יחסית פוגענית היא שאלת הרצון. האופי המתעתע של הפגיעה המינית הופך פעמים רבות את השאלה הזו לסבוכה מאוד. כאשר מדובר בנפגעים דתיים, שאלת הרצון הופכת, במידה מסויימת, ללא רלוונטית.
השיח המתרחב בשנים האחרונות על תופעת הפגיעות המיניות בקהילות דתיות, הביא את אנשי המקצוע לנסות ולאפיין את הדומה ואת השונה בפגיעות המתרחשות בחברה הדתית לעומת אלה המתרחשות בציבורים אחרים. בהקשר הזה מתעוררת שאלה מרתקת – מה היא למעשה המשמעות הפסיכולוגית של היותו של האדם הנפגע דתי? האם יש בזהות הדתית מאפיינים פסיכולוגיים אינהרנטיים שעשויים לשנות באופן מהותי את חווית הפגיעה ואת ההתמודדות עם ההשלכות שלה? במה, אם בכלל, נבדל הנפגע הדתי מנפגע אחר? כמו כן, מה עשויה להיות הרלוונטיות של היותו של האדם דתי לאופן שבו נצרבת בנפשו הטראומה המינית שחווה?
האם יש בזהות הדתית מאפיינים פסיכולוגיים אינהרנטיים שעשויים לשנות באופן מהותי את חווית הפגיעה ואת ההתמודדות עם ההשלכות שלה? במה, אם בכלל, נבדל הנפגע הדתי מנפגע אחר? כמו כן, מה עשויה להיות הרלוונטיות של היותו של האדם דתי לאופן שבו נצרבת בנפשו הטראומה המינית שחווה?
אני מבקש להציע תשובה אפשרית לשאלות האלה באמצעות התבוננות במקום שיש לרצון האישי ול"תחושות בטן" בעולמו של האדם הדתי. בחלקו האחרון של המאמר אני מבקש להצביע על הקשר שבין הייחודיות הפסיכולוגית של הנפגע הדתי לבין הקושי השכיח בקרב קהילות דתיות, לקבל את סיפורם של נפגעות ונפגעים ולעמוד לצדם.
קרבן נדבה
לפני מספר שנים הכרתי לראשונה את גלעד (שם בדוי), נער דתי שהופנה לטיפול לאחר שלוש שנים בהן היה נתון להתעללות מינית ורגשית מצד רב בקהילתו. באחת הפגישות שלנו גלעד חיפש דרך להסביר את טיבו של הקשר המתעלל שהיה לו עם הרב ולבסוף בחר בביטוי השאול מתורת הקרבנות בבית המקדש. גלעד אמר: "הייתי קרבן נדבה".
באמצעות השימוש במושג הקצר הזה, גלעד הצליח לבטא באופן מדויק וכואב את המורכבות שבין היותו קורבן לעוול ובין תחושת האשמה שהוא חש על כך שכביכול "התנדב" להיפגע. כמו קורבן שאין חובה להקריבו, כך גלעד הרגיש גם הוא כמי שחווה אסון אישי שכביכול לא היה חייב לקרות, אילו רק היה "מצליח לשמור על עצמו" כפי שהיה נכון וראוי בעיניו.
במסע הטיפולי הארוך שצעדנו בו יחד למדתי מגלעד רבות, ובמאמר הזה אני מבקש ללכת בעקבותיו ולתאר כיצד המאפיינים הייחודיים של השפה הדתית והחברה הדתית מעצבים את נרטיב הפגיעה ואת הרישום של הטראומה בנפשו של הנפגע הדתי.
שאלת הרצון
מערכת יחסים פוגענית או מעשה פוגעני מוגדרים במידה רבה באמצעות שאלת הרצון. אנו חשים נפגעים כאשר אדם אחר נוהג בנו בדרך שמעוררת בנו אי-נעימות ושאנחנו לא רוצים בה. כך למשל, טיפול רפואי מכאיב אינו נחווה על ידינו כפגיעה גם כאשר הוא כרוך בסבל רב כיוון שאנו בוחרים בכך מרצוננו על מנת להחלים. כבכל פגיעה אחרת, גם נפגעים מינית עשויים להיות עסוקים בשאלת הרצון ולשאול את עצמם: "האם רציתי שזה יקרה לי?”. לשאלה אישית זו יצטרפו לרוב גם אנשים מסביבתו הקרובה של הנפגע ומהקהילה בה הוא חי את חייו. הם עשויים להפנות אל הנפגע שאלות דומות: "רצית במגע הזה?", "רצית שהקשר המיני יימשך?".
מערכת יחסים פוגענית או מעשה פוגעני מוגדרים במידה רבה באמצעות שאלת הרצון. אנו חשים נפגעים כאשר אדם אחר נוהג בנו בדרך שמעוררת בנו אי-נעימות ושאנחנו לא רוצים בה. כך למשל, טיפול רפואי מכאיב אינו נחווה על ידינו כפגיעה גם כאשר הוא כרוך בסבל רב כיוון שאנו בוחרים בכך מרצוננו על מנת להחלים
האופי המתעתע והפתייני של הפגיעה המינית הופך פעמים רבות את השאלה הסבוכה הזו למורכבת וקשה מנשוא, אבל יחד עם זאת יש בה, לכל הפחות, פתח להתבוננות על מערכת היחסים הפוגענית והזדמנות למתן מילים לחוויה פנימית אילמת. היא מעניקה לאדם זווית ראיה דרכה הוא יכול להביט ברוע שהתרחש. אמנם אין בהתבוננות הזו הבטחה לתשובה נוחה או ברורה, אך היכולת להציב סימן שאלה על האירוע שקרה פותחת צוהר למילים עבור החוויה הסובייקטיבית.
אם יש משמעות לתחושות כמו חוסר רצון, צער וכאב, הרי שיש גם נתיב שבאמצעותו ניתן לעבד את משמעות החוויה. הנפגע יכול להשתמש במרכיב הרצון כדי להסביר לעצמו ולאחרים את תחושותיו ביחס למה שאירע. הוא יכול לומר "זה היה לי רע כי לא רציתי את זה", או לעתים אף להצליח לומר "אני מבולבל בקשר לכל מה שקרה כי אני לא בטוח אם רציתי את זה". אפילו תחושות שליליות שעמן מתמודד הנפגע כגון אשמה על כך שהיו מצבים, זמנים, או חלקים בקשר הפוגעני שהוא רצה בקיומם, יכולים לקבל ביטוי באמצעות ההתבוננות ברצונות ובתחושות עונג וסבל.
שאלת הרצון האישי, בין אם היא מעוררת תחושות אשמה ובושה ובין אם היא מאתגרת את הנפגע במפגש עם תחושת חוסר האונים, מסייעת לאדם לטוות את סיפור חייו. זהו תהליך קריטי עבור הנפגעים, כיוון שבבניית הנרטיב האישי גלומה האפשרות לתהליך של אבל ושל קבלה, ואולי אפילו חשובה מכך – הזדמנות למתן שם לטראומה שאירעה.
אני סבור שמהנפגע הדתי הופקעה במידה מסוימת האפשרות להשתמש בכלי של הרצון האישי ככלי מדידה סובייקטיבי למושגי טוב ורע, משום שהכלי הופך כביכול ללא רלוונטי עבורו. הנפגע הדתי הוא אותו תלמיד שמינקותו מתחנך לכך שסבל, צער או כפייה אינם בהכרח איתות לרוע או לחוויה שלילית שצריך לעצור אותה. עוד בילדותו הוא מתוודע לאמרה התלמודית: "לפום צערא אגרא" (לפי הצער – כך השכר). בבית הספר הוא לומד ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" כלומר אדם המתנהג בצורה חיובית רק כיוון שהוא רוצה בזאת, מעלתו קטנה מחברו שמציית לדרישות דווקא בניגוד לרצונו האישי.
חשוב מכך, כשמתעורר צורך לבחון האם אירוע חיים, קשר בין-אישי או חוויה כלשהי הם חיוביים ומיטיבים עם האדם, אזי במקום השאלה הפשוטה והיסודית "מה אני רוצה?", מתחנך הנוער הדתי לשאול שאלה אחרת לגמרי: "מה נכון לרצות?".
עבור האדם הדתי אין די בבדיקה "מה עלי לעשות", כלומר בדיקה של הציוויים, המוסר או החוקים. במקום זאת, השאיפה הדתית מכוונת להתפתחות נפשית גבוהה יותר בה המעשים אותם היחיד חייב לעשות, הופכים לדברים אותם הוא שואף לרצות. יישומן של החובות, והשמירה על האיסורים וההגבלות גם בניגוד לרצון האישי, הכרחיים אך אינם מספיקים. קיים יעד רוחני נשגב יותר שיש לשאוף אליו: הזדהות עם ציוויי התורה והגעה לתחושת רצון לקיים את המחויבויות ההלכתיות.
במציאות מעין זו של הזדהות פנימית וחיצונית, תחושות עונג וסבל או תפיסות מוסר אישיות כבר לא משמשות מצפן ברור עבור האדם. במקומן, חכמי התורה שבכל דור הם המסמנים ליחיד את הדרך, כלומר את מה שעליו לעשות ואת מה שעליו לרצות לעשות. "תחושת הבטן" של היחיד הופכת למשנית בחשיבותה לעומת "דעת תורה". זוהי מערכת יחסים בין רב לתלמיד הנשענת על האמון העצום שרוחש תלמיד המפקיד במידה מסוימת את ה"מצפן האישי" בידי רבותיו.
במציאות פנימית וחיצונית, תחושות עונג וסבל או תפיסות מוסר אישיות כבר לא משמשות מצפן ברור עבור האדם. במקומן, חכמי התורה שבכל דור הם המסמנים ליחיד את הדרך, כלומר את מה שעליו לעשות ואת מה שעליו לרצות לעשות. "תחושת הבטן" של היחיד הופכת למשנית בחשיבותה לעומת "דעת תורה"
בלבול שפות
בעולם הישיבות ובתרבות הדתית בכלל, רווחת תופעת "הבן המועדף"; הקשר המיוחד עם הרב, בעל הסמכות, ששמור לתלמיד שהוכיח את עצמו באופן יוצא דופן. תלמיד מצטיין שכזה, זוכה להתקרב אל הרב יותר מכולם. לימוד משותף עם ראש הישיבה, שיחות תכופות ותשומת לב מיוחדת, מהווים עבור הבן את התגמול הגדול ביותר שניתן לקבל, והסביבה כאמור מעודדת ומתקפת קשרים שכאלה ורואה בהם זכות גדולה.
בתוך אמון כל כך עמוק של ילדים בהוריהם (הביולוגיים והרוחניים), גדלה הסכנה להתרחשות של תופעה המוכרת כ"בלבול השפות" שבה שפת הקורבן המבקש קרבה ורוך מתערבבת עם שפתו של הפוגע המבקש לספק את יצריו. השפה הרוחנית-דתית שיש בה שאיפה טהורה להתעלות מעבר לרצון האישי ושיש בה נכונות לביטול עצמי, הופכת בציניות אצל האב הפוגע לשפה של הזדהות הקרבן עם תוקפו ולמחיקה של התוקף את קורבנו.
אב רוחני שפוגע בתלמידו מאותת לנפגע בעצם מעשיו שאין כאן פגיעה. כל כך עמוק הייצוג אותו הוא מסמל, שהוא אפילו לא נדרש לבטא זאת במפורש, שהרי הוא זה שאמון על הגדרת הטוב והרע, האסור והמותר. הוא ולא תחושתו הפנימית של התלמיד. עצם הפגיעה כבר מחוללת את בלבול השפות כאשר הנפגע מרגיש צורך ליישב לעצמו את הסתירה בין אישיותו של הפוגע לבין מעשיו. הדיסוננס שנוצר אצל הקרבן הדתי, מותיר אותו בלי הכלים הבסיסיים ביותר הנדרשים על מנת להיות מסוגל לאותת, אפילו לעצמו, על העוול שנעשה לו.
הטראומה נותרת ללא שם.
כאשר הרצון מאבד את מקומו כאמצעי להבנת הטראומה ולמיקומו של הנפגע בתוך היחסים הטראומטיים, אזי גם מיטשטש הגבול בין חווייתו האישית של הנפגע לזה של הפוגע. במקום זאת נוצרת אחדות רצונות – התמזגות של רצון הפוגע ורצון הנפגע, עד שלא נותר מרחב אינדיבידואלי בו יכול הנפגע להתבונן עם עצמו ועל עצמו. בנוסף, כאשר צמצום הגבולות המקובלים בין האב לבן מסומנים כתגמול העליון, שוב גדלה הסכנה לבלבול שפות פוגעני שבו יעמדו הוריו של הילד הנפגע מנגד, אולי אף מעודדים אותו מבלי משים.
קבלת הדין
נדמה שיותר מכל אלה, קשה במיוחד השיח של הילד הדתי עם אלוהיו. זהו "האב" שנכח בפגיעה, שהיה שם עם הנפגע ועם הפוגע, ותחת עינו הפקוחה התרחשה הפגיעה. "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה" (איוב לח, ד) אומר אלוהים לאיוב. היכולת להבין את משמעות הדברים אינה אפשרית לבני אדם.
לאיוב ולנפגעים הבאים אחריו אין דרך להבין את הרוע, אך לעתים נראה שגם אבדה להם הדרך להתקומם מולו. שוב מאיימות השפות להתבלבל: “קבלת הדין" מתוך התבטלות של האדם מול אלוהיו עלולה להפוך לשתיקת היחיד והחברה מול העוול, ולעתים אף להשתקה מכוונת שלו.
בפגישותינו, תיאר גלעד לא פעם את הקושי שהוא חש כאשר רב, מורה, או אדם מן הקהילה, מבקשים לעודד אותו מתוך תפיסה אמונית של קבלת הדין: "איך אני אגיד לרב שלי שאני מרגיש שקרה לי משהו לא צודק? מה אני אומר בזה על אלוהים ומה הרב שלי יחשוב?”. למתבונן מהצד נותר רק לשער את עצמת ההשתקה והבלבול שחווה הנפגע כשהוא מבקש לבטא כעס, עלבון או צער ומנגד מחונך לתפיסה הקוראת: "לא הכול טוב אבל הכול לטובה!".
לשרוד את הסכנה
כאן ראוי להדגיש: הציבור הדתי לגווניו שואף כמובן לעצב לילדיו תפיסת עולם מורכבת. מעטות, אם בכלל, הקהילות שמבקשות לחנך את בניהן לציות עיוור מוחלט. אך זהו בדיוק גרעין הרוע והאימה שבטראומה – היא גוזלת מהנפגעים את השלווה הנפשית והביטחון האישי שנחוצים בכדי להחזיק בראייה מורכבת. לטראומה יש כוח להביא את הנפגע הסובל וגם את סביבתו לראייה מקוטבת ומבוהלת. ברגעים שכאלה, האדם המבקש לשרוד את הסכנה חש כאילו הוא נאלץ לחשוב אך ורק במושגים מוחלטים של רוע וטוב. זוהי הקרקע הבשלה שעליה נובט בלבול השפות שתואר.
בשלב מאוחר יותר, כאשר הנפגע מבקש לרפא את פצעיו, משתחזרת המורכבות שתוארה גם בזירה הטיפולית: בדומה למקום הייחודי שיש לאבות הרוחניים בעולמו של הנפגע הדתי, כך גם הקשר הטיפולי שנרקם בין המטפל הרגשי למטופל הנפגע, טומן בחובו סכנה לשחזור יחסים שבין הורה/רב עריץ ו"יודע-כל" ומטופל המבקש לרַצות אותו ועלול להישאר חסר קול משל עצמו.
המתח שבין התקווה למערכת יחסים טיפולית מיטיבה ובין דאגה מכך שהקשר ישחזר את הדינמיקה של הפגיעה שאירעה, הוא מורכב ומאתגר עבור המטפלים והמטופלים. עם זאת, ייתכן שביכולתו גם לתרום להבנתנו כיצד עשויה החברה הדתית כולה לסייע לנפגעות ולנפגעים שבתוכה להיחלץ מ"מלכודת בלבול השפות":
הרצון, הקיומי כמעט, של ילדים לקרוא תיגר על סמכותם של ההורים, היוותה מושא לחקירה מאז ימי פרויד ועד ימינו. הנס לוואלד, פסיכואנליטיקאי ממוצא יהודי גרמני, ניסח מחדש את התסביך האדיפאלי ומיקד אותו בצורך הקיומי של הדור הצעיר ליצור משהו משל עצמו. לטענתו, הפנטזיה האדיפאלית של הילד לקרוא תיגר על האב ועל האמת שהוא מחזיק בה, מאיימת כביכול על מהותו של הקשר אב-בן, שכן הגדרתו ותפקידו של האב כמגן, מזין ומדריך, נשענים על מקומו כבעל הסמכות. התקפה על הסמכות הזו לכאורה מקעקעת את היסוד של הקשר בין הורה לילד.
ברוח זו, ניתן לומר שכאשר הנפגע הדתי מבקש לזעוק את העוול שגרמו הפוגע במעשיו והמבוגרים באוזלת ידם, מאיימת להתרחש חוויה של בגידה והרס הסמכות ההורית/רבנית/מקצועית. פתאום כבר אין מדובר על תהליך טקסי חיובי של העברת המקל מדור אחד לדור הבא, אלא חשש מהרס התשתית של מערכת היחסים המשפחתית שבין הורה לבנו ומערכת היחסים הקהילתית שבין רב לתלמידו. במצב כזה, כאשר הילד הנפגע חווה את המבוגרים סביבו כמי שלא יהיו מסוגלים לעמוד בגילויה של ההתעללות, האיום באובדן האב נעשה גדול כל כך עד שהילד נאלץ לדכא בתוכו את אותן התובנות על העוול שהתרחש, מחשש שמא יוותר לבדו. באקלים מאוים שכזה הנפגעים "יבחרו" לשתוק והקהילות יבחרו להשתיק.
מאידך, לצד הסכנה הזו טמונה ביחסים אלה גם ההזדמנות המסעירה לצמיחה אישית וחברתית. מערכת היחסים המיטיבה שאנו מבקשים ליצור בחדר הטיפול, בתא המשפחתי ובקהילה כולה צריכה להיות יציבה דיה ולאפשר תנועה אישית של היחיד. מערכת יחסים בריאה שבין הורה לילד נשענת על תנועה דיאלקטית בין שני מרכיבים – לא איחוד מלא ולא נפרדות מלאה. באופן דומה, מערכת היחסים שבין היחיד הדתי לבין הסמכות הרוחנית והקהילה בה הוא חי, נעה גם היא על הציר שבין התבטלות בפני דעת תורה ומרכזיותה של המשפחה לבין גדילה עצמאית. בקשר בריא שכזה, יכול הנפגע לבטא את כאבו מתוך תחושת ביטחון ביכולת ההחזקה של "ההורה"- הממשי והמטאפורי. במצב כזה האב יהיה מסוגל גם הוא להכיל את "האיום" עליו ועל סמכותו, ולראות בכך הזדמנות לבטא את האהבה והאכפתיות שלו כלפי הבן. בתוך תנועות אלה מתרחשת הדרמה של הפגיעה המינית ולאחריה מאבקם האישי של הנפגעים ומאבקה הכללי של הקהילה, על הדרך בה הטראומה תסופר.
*ד"ר יהונתן פיאמנטה הוא עו"ס קליני מנהל מרכז כרם לטיפול בקטינים נפגעים מינית, חוקר בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה.
