בלי אליטיזם – כך נמנע את נשירת נוער הגבעות / שמואל שטח

  אין אבא או אמא שלא קראו את הדברים ותהו לרגע האם גם הילדים שלהם יכולים להגיע לגבעות ומה באפשרותם לעשות בנידון. כולנו מבינים שבחינוך אין תעודות ביטוח וצריך הרבה מאוד סייעתא דשמייא. הדברים עולים על רקע מותו הטרגי והמצער של אהוביה סנדק ז"ל, אך אבקש לרגע לשים את הכאב של כולנו בצד ולדבר על מערכת החינוך שלנו. אטען בקצרה כי, כחברה דתית, רובנו עוסקים בנוער הגבעות מהשלב שבו הוא כבר קרוב לנשירה ולא לפני כן. מבחינת מדיניות ציבורית, השאלה אינה מה עושים עם הנוער בשעה שכבר עזב, אלא כיצד מונעים מראש את הגעתו לגבעות, לכיכר ציון, לחופי הכינרת ולכל מקום בלתי מפוקח. הגבעות אינן אלה סימפטום אחד לבעיה רחבה בהרבה.

קיימים גורמים רבים ושונים לנשירה. טיסן, גרוט וואן דן בריק מציגים גורמים הקשורים לתלמיד, כאשר מבחינת התפקוד בבית הספר נמנו הישגים לימודיים, עיכוב במעבר כיתה, חינוך מיוחד, שאיפות לימודיות ומקצועיות, התנהגות ונוכחות בבית הספר. קיימים משתנים דמוגרפיים כמו מין, מוצא אתני, הגירה, שפה ומוגבלּות. גורמים הקשורים למשפחה: מצב חברתי־כלכלי, מבנה משפחתי, השכלת ההורים, יחסים בין בני המשפחה והיחסים בינם לבין בית הספר. גורמים הקשורים לבית הספר: סוג המוסד, משאבים כלכליים, מאפיינים מבניים, מדיניות ודרכי פעולה של בית הספר, איכות ההוראה, אווירה, ויחסי מורים לתלמידים. וגורמים הקשורים לקהילה: מאפייני השכונה, הזדמנויות תעסוקה והדרה חברתית.

במחקר שפורסם על ידי האקדמיה הלאומית למדעים, מציין גיא צבירן, כי בשנים האחרונות מנסים להתמקד לא רק בזיהוי הגורמים לנשירה, אלא גם בזיהוי מוקדם של התלמיד המצוי בסכנת נשירה. התגלה שזיהוי התלמיד יכול להתבסס על מספר קטן של משתנים הקשורים לתפקודו בבית הספר, אותם ניתן לנטר וקל יותר להתאים להם דרכי התערבות מראש .ניתן למשל לבחון את הדברים לפי מספר ההיעדרויות, ההישגים וההתנהגות של התלמיד.  מעקב מדוייק תוך שימוש באלגוריתם, יכול לנבא עבורנו, מי הילד שבו עלינו להתמקד על מנת למנוע את נשירתו בעוד כמה שנים.

עכשיו נחזור לחינוך הדתי. אבקש לטעון כי למערכת החינוכית כפי שיש לנו כיום, יש קושי מובנה בסיוע מקדים לנוער זה. האליטיזם ואחוז בתי הספר הקטנטנים הינו אם כל חטאת בעניין. בני נוער רבים אינם מצליחים להתקבל כמו אחיהם וחבריהם למוסדות מסוימים. עובדה זו יוצרת תחושה של דחיה מצד החברה הדתית. כבר בכיתה ו' ולעיתים אך לפני כן, הילד מבין שהוא אינו רצוי. ואולם, גם אם הוא כבר נמצא במוסד לימודים, הרי שכלל לא בטוח שיש מי שיסייע לו. בישיבה התיכונית בה למדתי, למדו תלמידים שהיו "על הגבול". למזלנו, היו 7 כיתות בשכבה, דבר שאפשר הקמת מגמה חקלאית. מגמה זו אפשרה לתלמידים רבים למצוא את עצמם במקום מפוקח ומסודר, מבלי לנשור החוצה. גודלו של המקום אפשר להם להמשיך ולהיות חלק מהחברה ולתרום לה, תוך מתן מענה ייעוצי מתקדם לאותם נערים.

עכשיו נסו לדמיין ישיבה תיכונית שיש בה כיתה אחת או שתיים בשכבה. איני מתכוון למוסד טיפולי, אלא למוסד רגיל שאליו מרבית ילדינו מגיעים. ילד נפלא ומתוק אינו מוצא את עצמו בלימוד ומהר מאוד נפלט החוצה, רק משום שהוא לא מתאים למידות המאוד מדויקות שקיימות שם. גם את המעט הטיפולי הקיים, המוסד הקטן בולע כדי לממן את עצמו וצוותו, ואין באפשרותו לממן כוח אדם שיוכל לתת מענה לבודדים. במוסד קטן שבו הצוות הקטן הוא כולבוייניק ושאר המורים בחלקי משרות, הרי שהאפשרות והסיכוי לנטר ולזהות את מי שמועדים לנשור, הינה מוגבלת ביותר. יתרה מכך, גם אם הוא ימצא מהר את המוסד המתאים לו, הרי שעצם המעבר הינו כשלעצמו תהליך שאינו בריא לאף ילד.

עיון בפרסומות עיתון זה בשבועות האחרונים מדגים את הבעיה: במקום שתהיה לנו ישיבה תיכונית אחת ובה מגמת מחוננים, מגמות מדעיות ומגמה מוסיקלית וחקלאית, אנו רואים פרסומת לישיבה מוסיקלית, פרסומת למוסד בדגש מדעי ופרסומת למוסד לילדים מצטיינים. וכך, לעיתים באותה משפחה, כל ילד נודד לו למוסד אחר ברחבי הארץ, דבר שאינו תורם לצורך בחיזוק החיבור שבין בית הספר וההורים.

הבעיה מתחילה למעשה כבר בחינוך היסודי, בשלב בו הילד סובל מלקות למידה ואין מי שנותן לו מענה. מעדויות שונות של אנשי מקצוע הנמצאים בתחום, ככל שהילד לומד במוסד קטן ונטול מענה, כפי שקורה בעיקר בתלמודי תורה חדשים הניפתחים חדשות לבקרים, כך גדל הסיכון לכך שהוא ירגיש נדחה ולא ימצא את עצמו בהמשך.

כפי שהבאתי לעיל, מבנה בית הספר הינו רק מרכיב אחד מיני רבים, ועדיין, אם חפצים אנו בצמצום הבעיה, עלינו בראש ובראשונה להגדיל את המוסדות הקיימים, לאכוף את החוק על מוסדות המסננים שלא כדין, ולחייב כל מוסד לקחת אחריות ולא להנשיר בקלות. מאיתנו ההורים, זה מצריך להפנים שוב ושוב שלמוסדות אליטיסטיים וקטנים יש מחיר כבד. מכיוון שבחינוך אין תעודות ביטוח, הרי שעדיף לשלוח את הילד למוסד גדול. שם רבים הסיכויים שהוא ימצא את דרכו, בין בהיותו מצטיין ובין בהיותו בעל צרכים אחרים.