האם הרהור לדבר מצוה מחייב? כי תצא תשפ"א

הרהרתי בליבי שבימים הקשים האלה שחזרה המגיפה וביתר עוז, ורבו היושבים בבידודם, ואחרים אשר חוששים מלצאת מבתיהם לחוצות מפחד הנגיף. ומרוב יאוש באנחות אומרים בליבם, "אוי לנו על שברנו כי עם טמא חולאים אנו, ובתוך  עם טמא חולאים אנחנו יושבים. אך אם ה' בחסדו יתן לנו לשרוד את  התקופה הקשה הזאת, בהלל והודיה ניתן צדקה לעניים, או נדבה לבית הכנסת או לבית חולים וכו'". אלא שחוששני שכאשר בעזרת ה' יתברך תחלוף הרעה ונחוש רווחה מצרותינו, תישכחנה מחשבות לבנו והרהורי נפשנו, וישכחו ה"נדרים" וכאילו לא היו.

והנה בפרשתנו נאמר, "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כ"ג כ"ד).

ולכאורה משמע מיניה שרק הבטחות שמבטא האדם בשפתיים חל עליו חיוב לקיימן, שהרי הפסוק מדגיש "מוצא שפתיך… אשר דברת בפיך". ואכן נראה שזו דעתו של שמואל בסוגיה שבשבועות כ"ו ע"ב, שאמר "גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר, "[אם נפש כי תשבע]  לבטא בשפתים …"  (ויקרא ה' ד') וגו' ומקשה הגמרא שם בזה הלשון : מיתיבי [מקשים] "בשפתיים"- ולא בלב. גמר בלבו מניין? תלמוד לומר, "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (שם). הא גופא קשיא [היא עצמה קשה] אמרת "בשפתיים" ולא בלב. והדר [וחזרת] ואמרת גמר בלבו מניין! אמר רב ששת: הא לא קשיא. [זה אינו קשה]  הכי קאמר: [כך אמר] בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא. (רש"י שם: שנתכוון שתהא שבועה עד שיוציא בשפתיו.) גמר בלב סתם מנין? תלמוד לומר, "לכל אשר יבטא"… וכו'. משתמע מן האמור לעיל כי גם מי שגומר בלב מתחייב. ובהמשך אותה סוגיה קוראים אנו: מיתיבי: [מקשים] "מוצא שפתיך תשמור ועשית…"- אין לי אלא שהוציא בשפתיו? גמר בלבו מניין? תלמוד לומר, " כל נדיב לב [הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב…], "(שמות ל"ה כ"ב'), וכו'. אלא שמסקנת הסוגיה שם (וכן במקבילה שבירושלמי נזיר ה' א'). שרק בקרבנות מי שחשב בלבו התחייב, ואולם "חולין מקדשים לא גמרינן".

ואולם בשלחן ערוך יורה דעה רנ"ח י"ג כתב הרמ"א: אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו, ואינו צריך אמירה. אלא שאם אמר, כופין אותו לקיים (מרדכי פרק קמא דקידושין ופרק  קמא דבבא בתרא ובהגהות מוהרי"ק שורש קפ"ה וכו'). ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו אינו כלום (דרכי משה אות ג'). והעיקר כסברא ראשונה. והגר"א ביאר את מסקנת הרמ"א (שם ס"ק ל"ו): משום שצדקה הרי היא כקדשים. ובשלחן ערוך אורח חיים תקס"ב ו' איתא: ואם לא הוציא בפיו [שהוא מקבל על עצמו תענית] אם הרהר בלבו שהוא מקבל תענית למחר הדי קבלה וגו'. אמנם בגיליון המהרש"א ליורה דעה סוף סימן רנ"ח כתוב: רוצה לומר דאמר בפיו להתענות סתם. ואולם הטורי זהב שם ס"ק ח' כתב במפורש: אם גמר בלבו, אף על פי שלא הוציא בשפתיו, מועיל, אף על גב דאמר התם (שבועות שם) לענין שבועה לא מהמי גמר עד שמוציא בשפתיים, דכתיב "בשפתיים" (ויקרא שם). מסתבר  דכל עניני נדר ילפינן מהדדי, [לומדים זה מזה) דהא גבי צדקה דרשינן (שם) "מוצא שפתיך תשמר" (דברים כ"ג כ"ד), ומועיל גמר בלבו. (וע"ע ראש פרק קמא דתענית בשמו של ר' יהודה בשם רבנו תם. ובתוספות  לעבודה זרה ל"ד ע"ב ד"ה מתענין דהוי בכלל "נדיב לב".)

ובשלחן ערוך חושן משפט רי"ב ח' איתא: .קנה קרקע אדעתא [על דעת] שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום, יש אומרים דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה, חייב ליתן. ויש מי שאומר דאף על גבי דכתיב "כל נדיב לב", עולות חולין מקדשים לא ילפינן.  והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין, שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה. הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום. ויש להחמיר כסברה ראשונה. ועיין ביורה דעה סי' רנ"ח. (וכן כתב בדרכי משה ליורה דעה שם, דכן הכריע מוהרי"ק בשורש קס"א, וכן פסק הראש בפרק קמא דתענית סי' י"ג.)

ודומה מחלוקת זו להא דמצינו מחלוקת בין רבינא לרב חסדא בברכות כ' ע"ב. האם הרהור כדיבור דמי או לאו כדיבור דמי. ובתוספות שם (ד"ה ורב חסדא) כתב: רבנו תם פירש דהלכתא כרב חסדא מדתרציא (שם) רב אדא ור' אלעזר למילתיה. שמע מינא כוותיה קיימי, וגו'. [תשמע ממנו שהלכה כמותו] ואולם הריא"ז כתב שאם הרהר בקריאת שמע ולא הוציא בשפתיו, יצא בדיעבד, משום שכתוב "והיו הדברים האלה על לבבך" (דברים ו' ו').

אך כאן נחזור לענייננו נראה כי אף למאן דאמר שאם חשב גרידא ולא הוציא בפיו אינו חייב, בכל זאת כתב הריטב"א (שבועות סוף כ"ו ע"ב), שמכל מקום ירא שמיים יקיים "ודובר  אמת בלבבו" (תהילים ט"ו י"ב), וכן משמע מתענית כ"ב ע"ב, ובוודאי שבחודש אלול יש לנו להקפיד הקפדה יתרה בעניינים כאלה, ונזכיר את אשר כתב החיד"א בברכי יוסף לאורח חיים תקפ"א ט': יש מקומות נוהגים מראש חודש אלול לאחר מנחה מכריז השמש "שובו בנים שובבים" (ירמיה ג' י"ד, כ"ב), ומנהג יפה הוא.

ד. שפרבר

****

בהמשך לדבר השבוע של השבוע שעבר, נביא סיפור קצר מתוך יומנה של אמי מרים שפרבר זצ"ל על הקשר ההדוק שבין האדם לטבע וכך היא כותבת:

כי אדם עץ השדה ( דברים כ' י"ט).

בדירה בפלמ"ח צמח לפני חלוני עץ, בשעת הפריחה היה כולו זוהר ומאוד מאוד נהניתי להביט בו.

עכשיו עזבתיו ואת דירתי בפלמ"ח ועברתי לגור קרוב לדני, נשאר העץ גם הוא לבדו, אין איש שיתענג בו. והנה אתמול נשבר העץ. מחר אלך להיפרד ממנו ולהודות לו על התענוג שנהניתי ממנו.

ועוד נוסיף, שהתמונה שצורפה בשבוע שעבר הייתה לצערנו מעין נבואה לשריפות שניחתו עלינו.