החירות נמצאת בתהליך

 

http://www.datili.co.il/index.php?id=40958

 

העדר זכרה של ארץ ישראל משולחן הסדר מביא לידי ביטוי את מהותו של חג הפסח כחג החירות.הרב יצחק בן דוד מסביר.

חג הפסח ובשיאו ליל הסדר סובבים סביב המאורע הדראמטי של יציאת מצרים. תכליתה ומגמתה של יציאת מצרים היא שחרור עם עבדים כדי שיוכל לחיות חיי חרות בארצו. כך נאמר למשל בבשורת הגאולה שנמסרה למשה בראשית שליחותו למצרים:

… לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

הכניסה לארץ והחיים בה מוזכרים כאן בתור השלב הסופי של הגאולה, ואולי אף כתכליתה האחרונה.

הפסוקים הללו מהווים את היסוד ל'ארבע לשונות של גאולה', שכנגדן אנו שותים בסדר ארבע כוסות. אלא שחז"ל מנו את ארבעת הלשונות תוך שהם משמיטים לחלוטין את הלשונות הקשורים בכניסה לארץ. 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי', 'ולקחתי' – כן; 'והבאתי', 'ונתתי' – לא.

זהו לא המקום היחיד בליל הסדר שבו אנו משמיטים את זכרונה של הארץ, במקום שיש לכאורה להזכירו. עיקר תוכנו של הנוסח המסורתי של ההגדה, מבוסס על פסוקי 'מקרא ביכורים' שאותם אומר מביא הביכורים למקדש. והנה, אף פסוקים אלו מתארים את תהליך הגאולה של עם ישראל, ומסתיימים בתיאור ההגעה לארץ ישראל: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה… וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה… וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": אך גם כאן, עורך ההגדה בחר שלא לעסוק בפסוק שמתאר את הכניסה לארץ, והוא השמיט אותו לחלוטין מנוסח ההגדה!

כיצד ניתן להסביר את ההשמטה המשונה והעקבית הזאת של חלק כל כך מהותי מתהליך השחרור הלאומי של עם ישראל? מדוע זכרה של ארץ ישראל לא פוקד את שערי ההגדה? מדוע נפקד מקומה מסביב לשולחן הסדר?

ייתכן שהדבר נעוץ בכך שההגדה נערכה בתקופה שלאחר חורבן בית שני, שעה שאחיזתו של עם ישראל בארץ הלכה והתרופפה. אינך יכול לחגוג ולציין מאורע היסטורי משמח, בתקופה שבה אתה מאבד את הדבר שמהווה את הבסיס לשמחתך. כדי לעמעם את כאב החורבן, ולטשטש את צרת הגלות – השמיטו החכמים את זכרה של ארץ ישראל מן ההגדה.

אם זו אכן הנקודה, הרי שהיום, כאשר זכינו לחזור ולחיות חיי קוממיות בארצנו – עלינו להשיב את ארץ ישראל אל ההגדה.

אך נראה לי כי ביסוד ההשמטה של ארץ ישראל מן ההגדה, עומדת נקודה אחרת לחלוטין, שרלוונטית לחיינו בארץ, לא פחות ואולי אף הרבה יותר מאשר הייתה חיונית בתקופת הגלות:

השמטתה של ארץ ישראל מן ההגדה, אינה אלא מרכיב אחד בתפיסת העומק של חז"ל ביחס למהותה של החירות, ובנוגע למהותו של חג הפסח כחג החירות.

ליל הסדר הוא הלילה שמציין את החירות וחוגג אותה. החירות העמוקה ביותר נמצאת במקום שבו אדם מסוגל להיות שרוי בתוך תהליך של שינוי ושל התהוות. במקום שבו אדם איננו כבול לזהות העכשוית שלו רק מפני שכך התרגל, או מפני שמפחיד ומסובך לעשות שינויים.

לכן, דווקא בלילה הזה, אנו מדגישים את הנכונות שלנו לצאת לדרך, להשתנות, להיות במסע. את המוכנות להפוך אמיתות קבועות על ראשן, ולבחון אותן מחדש. התורה מצוה לאכול את הפסח כאשר: "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם". זהו מצב שמשקף באופן מובהק את המוכנות לתנועה, לשינוי. את הנכונות לצאת מן המיצר, למרות ועל אף החששות שמאפיינים את המסע שאליו אנו מעיזים לצאת.

זוהי גם משמעותה של המצה: המצה היא לחם שנאפה לפני שתהליך התפיחה שלו הסתיים. המצה היא לחם שלא מיצה את עצמו. שנמצא בדרך.

אף הפסח עצמו נקרא כידוע על שם הפסיחה, הדילוג – היכולת לעבור ממקום למקום בחיוניות, מבלי להיתקע במקום אחד קבוע, ומבלי להיות כבול לסדר הפשוט של הדברים.

האביב, שהוא שמו הנוסף של החג, הוא לא רק שמה של עונת מעבר. זהו שלב בתהליך גידולה של החיטה. שכן, בשבועות ובסוכות אנו חוגגים את הקציר והאסיף – את המיצוי וההבשלה של התהליך. בפסח אנו חוגגים את התהליך עצמו, את היכולת להיות בתנועה מתמדת.

ההגעה לארץ, 'ההתברגנות', ההתבססות במקום מסויים ובתוך זהות מוגדרת שהאדם או החברה מאמצים לעצמם ומרגישים בתוכה בבית, היא אולי היעד הסופי של התהליך. אך חג הפסח לא בא לחגוג ולציין את המימוש, אלא את הדרך.

במובן מסויים, על אף שאנו חותרים תמיד למימוש ולמיצוי, הנצח נמצא בתהליך עצמו, יותר מאשר בסיומו.

היה זה ז'בוטינסקי שפסק בנחרצות: 'הדרך היא הכל, המטרה איננה ולא כלום'.

אלתרמן ידע לנסח זאת טוב יותר: "וסוף אין לדרך הזאת העולה, סופי הדרכים המה רק געגוע".

חג חירות שמח!