כבר לא תחת כיפה אחת

 

כשבן-גוריון הסכים לפתוח מסלול חינוך ייחודי ממלכתי-דתי, לא הוא ולא הנציגים הדתיים בממשלתו שיערו כי בחלוף כמה עשורים גם החמ"ד יתפצל לתתי-זרמים ולקבוצות. כיום יש בתוך הציונות הדתית לא מעט רשתות חינוך הפועלות במנותק מהחמ"ד ומציעות אלטרנטיבה הנוגסת בחמ"ד. לאחרונה הגישה תנועת 'נאמני תורה ועבודה' עתירה לבג"ץ בבקשה למנוע תקציבים ממשלתיים מחלק מהמוסדות האלה. על התופעה – בעד ונגד, בדעות שלפניכם:


בזכות החינוך הממלכתי-דתי.
כבר שנים ארוכות מלווה תנועת נאמני תורה ועבודה תהליכים רבים ומגוונים שעוברת מערכת החינוך הדתית: רמת מקצועות המדעים ולימודי השפה האנגלית, תהליכים בהפרדה מגדרית, היקף לימודי הקודש ועוד, הם רק חלק מהסוגיות שהיינו מעורבים בהם. לאורך השנים, בשותפות עם הורים, מחנכים וגורמים המקצועיים, ניסינו ללכת בשביל הזהב בכל אחת מסוגיות אלו באמצעות מחקרים, ייעוץ וניסיונות שונים לשינוי מדיניות. אך מעבר לכל הנושאים האלו, התופעה שהטרידה אותנו יותר מכל ושמולה אנו מנסים להיאבק בחריפות, היא מגמת הניתוק של חלקים מהציבור הדתי מהאחריות לכלל ישראל: אליטיזם!

מהי אחריות לכלל ישראל?
לכאורה, אחריות לכלל ישראל הוא מושג מופשט שמזמן הפך לקלישאה. אך עבורנו האחריות לכלל ישראל היא מאבני היסוד של ההתנהלות והחשיבה. היא נובעת מההכרה כי אחת הבעיות החמורות שהחברה הישראלית מתמודדת עמן היא בעיית הקיטוב החברתי והפערים החברתיים. התרחבות הפערים האלה היא סכנה ממשית ללכידות ולסולידריות של החברה שלנו, שהן הן התשתית היסודית שמאפשרת את השגשוג והביטחון של כולנו, כפי שראינו פעמים רבות בהיסטוריה, ובפרט בקיץ האחרון.

וכמו בכל דבר, גם כאן הדברים מתחילים מהחינוך – ומגיל מוקדם. החינוך הממלכתי בישראל, ובכללו החינוך הממלכתי-דתי (החמ"ד), ראה מראשיתו בשילוב ובאינטגרציה ערכים ראשונים במעלה. לבתי הספר מגיעים תלמידים מעדות שונות ומקהלים שונים, הרגילים לרמות חיים שונות ונמצאים בשכבות סוציואקונומיות מגוונות. בבתי הספר האלה נוצרים באופן טבעי מפגשים שמגשרים על פני הפערים. זוהי הדרך הנכונה לטעת בלב ילדינו את תחושת השותפות ואת האהבה לכל אחד.

השורות הבאות, הלקוחות מהמנון החמ"ד, מתארות חזון זה במילים קצרות:
"כל שבטי ישראל, בני כל גיל וגולה, מתקבצים כאן יחדיו בחן ובחסד.
וביחד בונים פה בדור גאולה את הארץ הזאת. ארץ חמד".

במשך שנים ארוכות זה היה המודל שהדריך את רוב בניינה של הציונות הדתית. תחושת שותפות גורל עם כלל חלקי האוכלוסייה, ונכונות להשתלב בכל מקום ועם כל אחד. זו הייתה ועודנה המטרה שהניעה את הפרויקט הגדול של הגרעינים התורניים, והיא באה לידי ביטוי בנכונות של רבים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים-דתיים בעיר שאליה הגיעו. לא בכדִי הגרעינים האלו – בפריפריה ובמרכז – הפכו להיות חוד החנית של הציונות הדתית בשנים האחרונות.
האליטיסטיות מפוררת את תחושת השותפות של כלל ישראל
עם זאת, בשנים האחרונות אנו עדים גם למגמה הפוכה, מגמה של היפרדות שמובילה להסתגרות בתוך חברות קטנות והומוגניות. בדרך כלל התהליך שאנו נתקלים בו הוא פשוט: קבוצת הורים שהגיעה לבית ספר קיים, שמורכב מאוכלוסייה מגוונת עם תפיסות דתיות שונות, מבקשת להנהיג בו דרך חיים מחמירה יותר מבחינה דתית. זה יכול לבוא לידי ביטוי בבקשה לסינון תלמידים, בהפרדה מגדרית כבר מכיתה א', בדרישה ללימוד מסיבי של מקצועות קודש על פני מקצועות חול ומדעים, ועוד ועוד. לעתים קרובות נענית הנהלת בית הספר לדרישת הקבוצה– מחשש לעזיבתם למסגרות פרטיות (תלמודי תורה מסוגים שונים), או בשל החשש מפתיחת מוסד נוסף בעיר שימשוך אליו נתחים מהתקציב העירוני. לכן בתי ספר רבים הופכים אליטיסטיים ומאמצים נוהלי סינון תלמידים לפי אמות מידה שונות. כחלק בלתי נפרד מהתהליך הזה, עוזבת את בתי הספר אוכלוסייה גדולה – לרוב האוכלוסייה מהרקע הסוציו אקונומי הנמוך יותר.

אחד המקרים שבהם עסקנו לאחרונה הוא תלמוד תורה 'מעוז חיים' שבעיר לוד. תלמוד התורה הזה הוקם בתחילת תשע"ד, תוך התנגדות של הגרעין התורני ושל רבים בקהילה הדתית בעיר. הסיבה להתנגדות פשוטה – הקמת מוסד פרטי הגובה תשלומים ויכול לקבל את מי שהוא רואה לנכון, פוגעת באיזון של מוסדות החמ"ד בעיר ומחלקת את עוגת התקציב באופן לא שוויוני. במקרה זה עומד נגד התלמוד תורה צו סגירה, אך הוא ממשיך להתקיים ולרשום תלמידים למורת רוחם של משרד החינוך ושל מערכת החינוך הדתי.

ניסיון העבר מלמד שכך קמים להם מוסדות רבים, ללא רישיון ופעמים רבות גם עם צו סגירה. אלא שהרשויות אינן אוכפות את החוק ואפילו מממנות את המקום בדרכים שונות. כאשר המוסד כבר גדל הוא זוכה לרישיון למפרע, ובדרך הוא פוגע בכל המוסדות הממלכתיים שסביבו. בשבוע האחרון הגישה תנועת נאמני תורה ועבודה, באמצעות עו"ד פרופ' אביעד הכהן, עתירה עקרונית בבג"ץ בבקשה להפסיק את תמיכת המדינה במוסדות שאין להם רישיון. אך התקצוב הלא חוקי הוא רק צד אחד של הסיפור. צדו האחר הוא ההתנתקות המסוכנת של מנהליו מאידיאל השותפות עם כלל ישראל. במבוא לעתירה ציטטנו ממכתב של הנהלת הגרעין התורני בלוד, שמבהיר את הטענה הזו: "אנו רואים בבתי הספר הממ"ד את בתי החינוך של ילדינו מתוך אמונה כי שילובם של הילדים יחד עם ילדי העיר במסגרות החינוכיות העירוניות – הוא אבן יסוד בהשתלבותנו במרקם העירוני והוא מהווה יסוד חינוכי-תורני אותו אנו מעוניינים להקנות לילדינו". ערכים אלו, שבאים לידי ביטוי במכתב של חברי הגרעין התורני, יש לחזור ולבצר. רק חיזוק של מערכת החינוך הממלכתית-דתית – הרואה ערך בהשתלבות אמיתית עם הציבור הישראלי המגוון מתוך הערכה וכבוד הדדי, יכולה לשאת בשורה משמעותית לילדינו ולחברה כולה. אל לנו לנטות לחומרות ולבדלנות שתרחיק מהחינוך הדתי אוכלוסיות חלשות או מסורתיות. מחובתנו לדאוג שהם לא ידחקו אותם אל מחוץ למחננו. בסופו של דבר, כך אני מאמין, הרווח יהיה של כולנו. 

הכותב הוא דובר תנועת 'נאמני תורה ועבודה'

לכתבה המקורית במבגזין "פסיפס"