לקריאת הכתבה המלאה כפי שפורסמה בשבע לחצו כאן
אביב 1996. אני חייל דתי, כמעט בודד בתוך מוצב מחלקתי בסוף העולם. פסח מתקרב והמטבח במצב מזעזע.
בין שמירה לשמירה אני מנסה לנקות עוד אריח, אלא שקצב ההתקדמות סיזיפי ושכבות הטינופת שעל הקיר, משמרות את התבשילים שהוגשו לחיילי הפלמ"ח.
הימים נוקפים והחיילים שראו אותי עובד לבד, החליטו מיוזמתם על מבצע ניקיון מחלקתי, זאת למרות שמדובר היה במחלקת בני משקים וקיבוצים, שרובה היה אוכל טריפות יום שלם עבדו כולם בניקיון המטבח על חשבון שעות השינה היקרות שבין שמירה לשמירה, ועדיין, בסיום מבצע הניקיון, המטבח היה רחוק מלהיות נקי.
ברוב יאוש הלכתי לטלפון הציבורי והתקשרתי לרבני הישיבה בה למדתי, על מנת לבקש שישלחו מישהו שיעזור בניקיון. השיחה היתה לא נעימה עבורי, משום שהוסבר לי, כי למעשה עשיתי עבודה מיותרת וגם תיזזתי את כל המחלקה לרִיק. חובת ההכשרה מתייחסת למה שקשור לאכילה, ועל כן, שמן שרוף על קיר המטבח, אינו פוסלו. לאחר הסבר על דרכי הכשרה הכוללות שימוש בחומר פוגם, למדתי שקודם כל עלי ללמוד את הלכות הפסח לפרטיהן. בהמשך גם למדתי שאיסור "בל יראה ובל ימצא" אינו מתייחס לדבר חמץ השייך לאדם אחר.
בשבוע שעבר הוגשה עתירה חדשה לבית המשפט העליון והפעם עם בקשה למנוע "מסדרי חמץ" שנהגו בצה"ל בשנים האחרונות, בהם בדקו לכל חייל בתיקו האישי שאין חמץ באמתחתו. עם השמע דבר העתירה הגיבו כמה ארגונים דתיים כנגד הארגונים החילוניים, בטענה שהם מנסים לשנות את ציביונה היהודי של המדינה.
כעת, כשומרי תורה ומצוות, המאמינים בחובתו של צה"ל להיות כשר, יש לנו שתי ברירות: האחת, לצאת למלחמת חורמה ולהתעקש על מסדרים המוודאים שלא יהיה אף חייל שיכניס חמץ אישי לחדרו. יהיה מאבק משפטי ארוך וללא קשר לסופו, דבר אחד ברור: המאבק לא יוסיף לאהבת חג הפסח. הארגונים הדתיים שתקפו את העתירה, מניחים שמרבית הציבור מעוניין להימנע מחמץ, ועל כן זכותנו לאכוף את הכללים גם מול חייל פרטי בחדרו, בכדי למנוע את זילות החג. אבקש לטעון שדווקא האכיפה המיותרת, היא זו שתביא לזילותו ולפיחות במעמדו. כך קרה למשל בבג"ץ החמץ בבתי החולים. על אף תחנוני השופטים ולמרות המתווים ההלכתיים שהוצעו, הרבנות הראשית סרבה לכל הצעה והחליטה ללכת "ראש בקיר" ללא ניסיון ליצור הסכמה. התוצאה העגומה מעידה עד כמה דרך ההידברות עדיפה עשרות מונים.
האפשרות השנייה היא לבדוק מה באמת אוסרת ההלכה ומה לא. על מנת שהאוכל של צה"ל יהיה כשר בפסח אין זה משנה אם חייל או שניים יאכלו כמה וופלים באוהל. בניגוד לבתי חולים בהם יש אכילה אישית בחדרים בכלי בית החולים ושם יש מקום להחמיר או להקל, הרי שבצבא, אכילה בכלי הצבא מחוץ לאזורי ההאכלה, הינה אסורה.
אכן קורה לצערנו, שחיילים מוציאים כלים מחדר האוכל בניגוד לפקודות ואולם יש דרכים שונות על מנת לוודא שכלים לא יוצאו, וגם אם יצאו – לא יחזרו במהלך החג. מה שעושים במלונות הכשרים בישראל אפשר לעשות גם בצבא, במיוחד כאשר מרבית חיילי צה"ל ממילא מכבדים את החג ועל כן הדבר קל לאכיפה. ובכל מקרה מבחינה הלכתית גם אם נניח שהדבר קרה, לא אפרט כאן מדוע אין הדבר פוסל את שאר המטבח. כן, אני מכיר את המציאות בשטח, ויודע שיש קושי במוצבים קטנטנים, בספינות ובמשרדים מסויימים. במקומות כאלה יש מקום להקשחת הנהלים ולמנגנון המוודא אי הכנסת חמץ, אך אלה היוצאים מן הכלל.
אם הרבנות הצבאית תפעל לפי ההלכה ולא תטפס על עצים מיותרים, היא תוכל בקלות למצוא נהלים מכבדים ומועילים שיתנו מענה הלכתי מושלם, מבלי להתעקש על מסדרי חמץ ברוב בסיסי צה"ל. לעומת זאת, אם הרבנות הצבאית תצא לקרב, היא אולי תמנע מכמה חבילות וופלים להיכנס לאיזה אוהל, אך תביא להשנאת הלכות הכשרות בצה"ל. ציבור אוהב לשמור מסורת כאשר היא נתפסת כמקרבת ומרבה שלום. כאשר המסורת תצטלם כמחטטת בתיקים, ממילא יפחת מספרם של הרוצים לשמרה. לו היינו עוברים על ההלכה, ניתן היה לטעון שיש כאן "התייפייפות" פסולה, או מדרון חלקלק, אלא שזו אינה המציאות ולמדרון גם יש צד שני של השנאה והרחקה.
צביונה היהודי של המדינה אינו ניפגע אם חייל מחריש טורטית מתחת לשק"ש. זה לא נעים כאשר אתה החייל שנמצא באותו אוהל, אך למען שמירת החג כאהוב ומוערך, זה עדיף על פני מסדרי חמץ.
שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה
