פזר נתן לאביונים צדקתו עמדת לעד קרנו תרום בכבוד (תהילים קי"ב ט'), פרשת שקלים תשפ"ד

במשנה שבסוף מסכת שקלים נאמר: השקלים… אין נוהגים אלא בפני הבית וגו', ופירושו: משום שהשקלים באו לצורך קרבנות הציבור, על כן בזמן שאין קרבנות גם אין חיוב של שקלים… (וראה עוד תוספתא כפשוטה לר"ש ליברמן שקלים עמ' 714-713.) וכן פסק הרמב"ם בהלכות שקלים א' ח', ובספר המצות מצוה קע"א.

והנה במדרש לקח טוב לשמות ל' י"ד, מהדורת בובר עמ' 197, נאמר: "כל העבר על הפקודים [מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה']" (שמות שם)- שנה עליו לדורות (פירוש: שהרי נאמר לעיל בפסוק י"ג, "זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש- וכו'. – שבזמן שבית המקדש קיים היה אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, שהיה שקלו מצטרף עם כל ישראל וקונים מהם תמידים ושאר קרבנות ציבור. עכשיו שאין בית המקדש קיים חייב ליתן מתנות לאביונים, דכתיב, "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט' כ"ב). ואין צריך לומר בפורים [כלומר בלבד], אלא אפילו בשאר ימים כשעני בא לידך, מי שהוא צריך למתנות, חייב אתה ליתן לו, כדתנן: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, וכו' (משנה פאה ח' ז'), ועליו הכתוב אומר, "מלוה ה' חונן דל" (משלי י"ט י"ז), ואומר, "אשרי משכיל אל דל" (תהילים מ"א ב'), "נותן לדל"- לא נאמר, אלא "משכיל", היאך ליתן לו שלא לביישו, וגו'. הוי אומר שאף שמצוה זו נתבטלה עם חורבן הבית, עדיין היא קיימת בצורה אחרת של מתן צדקה לעניים.

ומצאנו לכך גם לימוד מן הפסוק שבריש פרשת תרומה (שמות כ"ה ב')- "ויקחו לי תרומה…"- כל מקום שנאמר "לי", הרי זה קיים לעולם… בקרבנות, "תשמרו להקריב לי" (במדבר כ"ח ב')… וכו', (תנחומא ריש פרשת תרומה. והשוה ויקרא רבא ב' ג', מהדורת מרגליות עמ' ל"ז-ל"ח. עיין במקבילות שצויינו אצל מרגליות שם, עמ' ל"ז שורה 1.)

ובדומה לכך בספר והזהיר, ( מאת מר חפץ אלוף, מהדורת י' פרידמן, תרל"ג) פרשת כי תשא עמ' 226: אמרה תורה, "ונתנו איש כפר נפשו [לה']", (שמות ל' י"ב)- בזמן שבית המקדש קיים היה שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בית המקדש קיים, חייב ליתן מתנות לאביונים, כמו שכתוב "ומתנות לאביונים" (אסתר ט' כ"ב), ואין צריך לומר פורים [בלבד], אלא בשאר ימות השנה, כשעני בא לידך מי שהוא צריך למזונות, חייב אתה ליתן לו; מי שהוא צריך לכסות, חייב אתה ליתן לו… וכו'.

ומקורו במימרא מפורשת בבבא בתרא ט' ע"א: א"ר אליעזר: בזמן שבית המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו. עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה מוטב. ואם לא באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע. אף על פי כן נחשב להם לצדקה, שנאמר, "ונגשייך צדקה" (ישעיה ס' י"ז). (והשוה ילקוט שמעוני ח"ב  רמז תצ"א.) ובהמשך שם (שם י' ע"א) בא הסיפור על בני אחותו של רבן יוחנן בן זכאי שראה להם בחלום שעתידים להחסיר שבע מאות דינרים, וכפאם בדברים ולקח מהם צדקה ונשארו להם רק שבעה עשר דינרים, ובאו מבית הקיסר ולקחו מהם את שבעה עשר הדינרים הללו. אז סיפר להם רבן גמליאל את מה שראה בחלום, ואמרו לו למה לא אמרת לנו מראש, והיינו נותנים מעצמנו לעניים, ענה להם ר' יוחנן בן זכאי, כי אז הייתה זו מצוה שלא לשמה. (סיפור זה מובא אף בשאילתות לפרשת כי תשא שאילתא ע"ג מהדורת רש"ק מירסקי עמ' ר"א-ר"ב, וסיפור דומה בויקרא רבא ל"ד י"ב, מהדורת מרגליות עמ' תשצ"ו, כאשר מדובר בבני אחותו של ר' שמעון בן יוחי.)

עוד מצינו בשאילתא ע"א, לפרשת תרומה, שם עמ' קצ"ד-קצ"ה: דמחייבין דבית ישראל למיעבד צדקה מן ממוניהון ומיתן למאן דצריך ליה. ומאן דרחים על ענייא, דמי קמיה הקב"ה כמאן דההוא טיבותא קמיה עבדא, שנאמר, "ויקחו לי תרומה" (שם). (וראה הערת המהדיר שם אודות שאילתא זו.)

כל סמא דמילתא שמצוה זו של שקלים, אף שבתורה ניתנה היא בקשר עם הקרבנות גם לאחר שנתבטלו עם החורבן, עודנה שרירה וקיימת לדורות כחובה של צדקה לכל מאן דצריך לה. לא זו בלבד אלא שאין היא מצטמצמת בחובת חג הפורים בלבד, אלא שרירה היא וקיימת לכל עת וכל שעה.

ושמא יש לדרוש את ייתור הלשון שבמגילת אסתר ט' כ"ב. שהרי שם בפרק ט' פסוק י"ט המצוה מוגדרת כ"משלוח מנות איש לרעהו", ומצוה מיוחדת היא לקדושת היום. ואילו בפסוק כ"ב, בנוסף ל"משלוח מנות איש לרעהו" מופיע החיוב של "ומתנות לאביונים" ושמא באה תוספת זו ללמדנו ברמיזה שבניגוד למשלוח מנות מצוה זו אינה "חובת היום" אלא היא מצוה המחייבת כל "איש ואיש"- ואישה בכלל- במשך כל השנה כולה.

כלפי מה הדברים אמורים? הנה בימים אלה ישנם אלפים שבתיהם שרופי אש ועקורים הם ממושבותיהם, ונתנתקו ממקור מחייתם, כי ירדו מנכסיהם עד בוטי תחתונה של עוני. וכאלה הם העומדים על פתחינו פושטי ידיים וקוראי עוני. והנה ביאר לנו בעל עקדת יצחק, ר' יצחק עראמה, בפרשת ויקהל (שער חמש וחמישים, עמ' 287), שישנן שתי בחינות במתן צדקה: האחת מפני שמצווה היא ומצווה הוא, והשנייה, "כי נכמרו רחמיו עליו", על אותו עני. כלומר, בחינה אחת היא מתוך ציות לציווי, והשנייה מתוך תחושה נפשית. וכותב הפחד יצחק כי הראשונה הניעתו אל המעשה, והשנייה חידשה בו בחינה נוספת. דומה כי כל הרואה את מצוקתם של אלה קשה יהיה עליו לעצום עיניים. אך אם אין קול ואין עונה (על פי מלכים א' י"ח כ"ו) לתאנייתם ואנייתם (על פי איכה ב' ה'), גם העשיר סופו שיעני (מכילתא יתרו פ"ב…) ואילו כאשר נענים לבקשתם בנתינה והענקה, דע שמי שעומד לנו מימינו- קרי הקב"ה- הוא ייתן לנו שכרנו (ראה ויקרא רבא ל"ד ו'). כי הנותן צדקה חסד ירדפנו (על פי משלי כ"א כ"א). יהי רצון שבקרוב בימינו נראה קץ לעוניים ועינוים, ונזכה כולנו לשי מעולמו של הקב"ה, שי שלום ואושר/עושר. אמכי"ר

ד. שפרבר